אסכם כאן עקרונות מנחים בדיוקיו של מארי זצוק”ל. אין בהם כל ניסיון להיקף ממשנתו של מארי, שהוא נצרך וראוי להילמד מצד עצמו, אלא התאמצתי ללמוד ולסכם מתוך הערותיו של מארי עקרונות המלמדים על יסודות גישתו. ואלו הם:
את מגמתו המרכזית של מארי בספר התהילים, כבר הזכרנו לעיל בשני עקרונות עיקריים שהדגשנו מתוך לשונו, והם:
א. “אנו דוחים הרבה מתגים וגעיות”.
וכבר מניתי את מספר הגעיות שמארי מחק בהגהת מהדורה זו למאות ואלפים (!). ראה במה שכתבתי בסמוך, וכללי הגעיא שציינתי מדברי מארי.
ב. “כמקובל בידינו מאבותינו ורבותינו, על-פי ספרים עתיקים ומדויקים”.
אם העיקרון הראשון מיוחד ביותר לספר התהילים, הרי שהעיקרון השני מהווה אבן יסוד בכל משנתו של מארי בדקדוק המקרא ובדיוק נוסחי התפילה ומנהגי הקהילה. מארי זצוק”ל בעמלו בקדש, בדק ובחן הדק היטב מספר רב מאוד של מקורות: מאוספי כת”י תימן, ספרי דפוס הידועים והנאמנים במסורתם, ספרי המסורה, ועיון רב בדברי הרבה מן המדקדקים. מארי הדגיש מגמה יסודית זו בהקדמתו הראשונה לביאור “מסורת מדויקת”, וכן בהקדמותיו לסידורו כנסת הגדולה השלם (ח”א וח”ב), והן כשלעצמן הקדמות יסודיות ללמוד ולהבין נאמנה את מהלכי המסורת והנוסחאות בתימן ועד היום. ואכן, מתוך מגמה זו מארי זכה, ובמאמצים רבים ועקביים הגיעו לידיו הרבה כת”י מספרי המקרא ועוד חיבורים רבים. עם עלותו לארץ, הוא זכה לראות עוד כת”י רבים שהגיעו לארץ מקהילות ומחוזות שונים.
על כן, מארי קובע ברגשי מחילת כבוד כלפי מהרי”ץ ואומר: “ואני אומר בודאי שלא ראה כל ספרי תימן, שהרי נעלם מעינו הקדושה מה שראיתי בכמה תכאליל כת”י ישנים מנוקדים בניקוד העליון שנכתבו ע”י גדולים מחכמי התימן בדורות שלפניו” (מסמ”ד לתהילים ל, ד). ועוד בזה”ל: “כללו של דבר, כבר אמרו חז”ל אין אומרים למי שלא ראה את החדש שיבא ויעיד על החדש (עיין גמרא נדה דף ז’ ע”ב). כמו כן צריכים אנו להבין עדיותיו של מהר”י צאלח דמה שהוא מעיד וכותב פה ושם בסתם בשם התכאליל ומנהגי הקדמונים, אין כוונתו אלא על קצת תכאליל מאוחרים שהיו לפניו לעיון שהרי הוכח לנו שהוא לא ראה מן התכאליל העתיקים ביותר, ולא עלתה בידו לעיין יפה אפילו בשארית הפליטה מחיבורי חכמי תימן הקדמונים שאנו מעיינים בהם היום”. (הקד’ לסידור כנה”ג השלם ח”ב). ומארי מעיר שם: “אגב, יש להוכיח צדקת הצדיק מהר”י צאלח ז”ל.. דודאי אלו ראה התכאליל העתיקים ביותר.. בלי ספק היה מודה על האמת ומאשר לה”.
מארי מדגיש הרבה פעמים על הזהירות הנדרשת בבחינת כת”י מספרי תימן. הוא מעיר: “ודע, שיש בזה חילופים רבים בספרים זה, אומר בכה וזה אומר בכה”. ולפיכך, נדייק בלשונו הכתובה בעיקרון הנ”ל, לאמור: היסוד הקובע והמכריע המונח במסורתנו הוא דווקא זה “כמקובל בידינו מאבותינו ורבותינו”, ולזה הוא בוחן בזהירות לחזק ראיה “ע”פ ספרים עתיקים ומדויקים”. וכן הוא קובע כלל מנחה: “והכלל הוא לאחוז במסורת הקריאה כפי שקבלנו מאבותינו נוחי נפש”, ועוד באומרו: “כן המנהג משתלשל ובא מדורות קדמונים עד זמנינו, כמו ששמענו מפי זקני תורה”. על יסוד זה, יש ומארי מציין ראיה גם מ”שיירי דפים כתבי יד עתיקים על קלף שנכתבו בתימן”. או מ”תכאליל כת”י ישנים מחכמי תימן הקדמונים”.
בשניים אלה: קבלת הדורות וראיה מכת”י, מארי מגדיר את הנאמנות ל”שיטת חכמי תימן” שהיא “כמקובל בידינו”. ולעומת זאת, מארי מעיר על דברי מהרי”ץ בכמה מקומות כי הם כ”שיטת ספרי ספרד, שהזכיר הרמ”ש בשם החכם לונזאנו” וכדומה. מארי החזיק באומץ חד משמעי נאמנות ל”קבלת אבותינו”, ל”מקובל בידינו” ול”שיטת חכמי תימן”. בבחינת כת”י, יש והוא מביא ראיה גם מ”תכאליל בסידורי תפלה” מוסמכים. עד שמארי קובע את העדיפות המוחלטת אפילו נגד הדעה המובאת בספרי המסורה, וכלשונו: “ואם כי המסורת מחלקת בינהן, מסורת אבותינו וקבלתם תכריע, ואין לזוז מדרכם”.
ג. דברי המסורה. מארי נסמך פעמים רבות על דעת המסורה, לציין ממנה ראיה לנוסחא וגירסא המקובלת בידו.
אך כבר ציינו לעיל, כי מארי קבע עדיפות מוחלטת למסורת תימן המקובלת על פני המובא במסורה. מארי מצביע על ספקות בנוסחא המובאת בספר המסורה, אם מפני המקור המסופק בו היא נזכרת, ואם מפני חוסר בהירות באמור בה, וכלשנו: “דבמוסרה בפסוק זה באו הדברים סתומים וחתומים.. בודאי שאין ממוסרה זו שום ראיות לגעיות, כי היא סתומה ומסופקת, וכיון שאינה ברורה, לא תתיבון מינה”. בדוגמא אחת מארי הוכיח ראיה כדעתו ע”פ לימוד ידוע בדרכי המסורה, על פי סדר הפסוקים שנזכרו בה, ובזה הוא מעיר על דברי מהרי”ץ “כי הוחלפה לו שיטת המוסרה” להבינה שלא כסדרה.
ד. השוואה עם ספרים מדויקים. מארי ערך השוואה רחבה מאוד עם הרבה ספרים מוסמכים במסורתם ובגירסתם.
הרבה מאוד פעמים מארי מציין זאת, באומרו: “שכן הוא בכל הספרים קמאי ובתראי ודוקני” כשהוא מדגיש “בכל הספרים”, או “כל הספרים גם רבים מהמדויקים”. אמנם, לפעמים מארי מזכיר זאת כ”הספרים המדויקים”, או שהוא מציין רק “כמה ספרים מדויקים”.
ה. כללי הטעמים וכללי הדקדוק.
מארי היה בקי עצום בכל כללי הדקדוק והטעמים. הוא משמש בהם מתוך ידיעה רחבה ומקפת בכל התחום המיוחד הזה בתורה. וע”כ, בהרבה פסוקים הוא מציין את אחד הכללים לראיה ברורה לגירסתו בכתוב.
כללים היוצאים מדברי מארי במערכת הניקוד והטעמים סיכמנו וערכנו בפרק סמוך. קחנו משם.
ו. ראיה ברורה מפירוש מהר”י גזפאן ז”ל, מחכמי תימן כת הקודמין.
במזמור א’ פסוק א’ מארי הביא ראיה ממקור קדמון זה, היא באה כהערה קצרה לחזק ראיה לגירסא שכתב.
את ערכה הרב של ראיה זו נעריך בשלש חשיבויות: הא’, היא כמגלה טפח ומכסה טפחיים בעולמו הרוחני המקובל הנאדר בקדש חכמת הנסתר של מארי (וכבר עסקנו בראיה זו באריכות במאמר אחר ומיוחד לה, ללמוד את משמעה). הב’, חשיבות המצביעה על עמלו של מארי להשיג ראיה גם מחיבורים קדמונים (כנ”ל במה שטען כלפי מהרי”ץ). הג’, היא חשיבות נוספת ורבת משמעות, השייכת לתחום המקשר בין מערכת כללי הדקדוק והטעמים ובין ערכם וחלקם בפרשנות הכתוב. אמנם, מארי מוכיח מפירוש הכתוב לגבי הטעם הנכון בכתוב, אך מהזיקה הזו אנו עוד למדים כי הטעם בכתוב משמש כרמז פרשני לאמור בו, בזו חשיבותם היתירה של טעמי המקרא מלבד היותם סימון לנגינת הקריאה.
ז. דעת חכמי הדקדוק.
מארי מחזק ראיה מדברי חכמי הדקדוק, כשהוא אוסף ברחבות דעתו בדרך כלל ראיה מכמה מדקדקים.
בין חכמי הדקדוק הנזכרים במה שהבאנו לעיל, הם הדקדקנים הידועים הבאים: הרב מנחת שי (במאמר המאריך), הרד”ק בפירושו, הר”י לומברוזו, מהר”ש בן מלך בספרו מכלל יופי, והרמ”ש, רבינו יונה (בספר הרקמה), הרד”ק (בשורשים), רש”י, ראב”ע, ורבי משה הכהן. הוא מוסיף בחפניו גם את דעת דקדקנים שנזכרו בדברי מהרי”ץ שלא כדעתו, והם הרי”ל והרב ערוגת הבשם, ומהם הוא מחזק ראיה שלא כדברי מהרי”ץ.
ח. מארי מוכיח את הנוסחא הנכונה גם מצד הקריאה הרהוטה והנאה הנשמעת היטב בניגונה, וכלשונו: “מצד תפארת הקריאה”.
בעיקרון זה אין צורך להזדקק לראיה מכת”י או כללי דקדוק, אלא דווקא מתוך הבקיאות של השומע ביופיה של הקריאה על כל דקדוקי מנגינתה, וכמו שמארי הוסיף ואמר: “והחוש יעיד על כך”. ובמקומות אחרים הוא מוכיח זאת בראיה מבעלי הקריאה “הדייקנים”. אכן, זכינו והכרנו חכמים בקיאים שכאלה היודעים פרק של נגינת המקראות, ובתוכם נאה לי להשתבח ולהזכיר את כב’ אבא יחיא עוואד עואמי זלה”ה וכב’ אחיו-דודי אהרון עואמי זלה”ה, וכב’ מארי יחיא נחום זצוק”ל ובניו מארי יוסף ומארי סעדיה נחום זצוק”ל, ועוד רבים, ומהם יבדלו לחיים טובים. בבקיאותם הם יודעים לא רק לבטא את משקלה ודקדוקה הנכון של המלה במלרע או מלעיל, או בהטעמה באות הנכונה, או בנגינה המדוקדקת ע”פ סוגי הטעמים, אלא עוד הם יודעים לסלסל ולהטעים את ביטויים וקולם ל”תפארת” הקריאה. גם מהרי”ץ השתמש בראיה מהעיקרון המיוחד הזה, בפסוק “מָה אַדִּיר שִּׁמְך” (ח, ב), בכותבו: “ולכן יטעם חכך במאריך בהגבהת הקול ובהרחבת הקמץ ביתר שאת”. אך מארי השיבו בזה”ל: “דמעולם לא שמענו מי שהוא מן הבקיאים בדקדוק, שמגביה קולו”.
ט. מנהג הקריאה המצוי ורווח.
מארי מציין פעמים רבות את המנהג המצוי והרווח כמקור מהימן לאימות נוסחא וגירסא.
העובדה כי עיקרון זה מצוי בידי המון עם אינו חיסרון, אלא אדרבא יש בו יתרון המוכח מעצם היותו רווח בקרב הרבים. על כן מארי שונה פעמים רבות וקובע: “המנהג פשוט ומפורסם בקריאה”, או “ופוק חזי שכן כל עמא דבר, מבלי שום פוצה פה לחלוק”. עד שהוא קובע את כוחו של העיקרון הזה כמכריע במקום שהגירסא והנוסחא אינם ברורים, וז”ל: “אם הלכה רופפת בידך, פוק חזי מאי עמא דבר ונהוג כמותם, ואל תשנה”. ומכוח עיקרון זה מארי השיב פעמים רבות על דברי מהרי”ץ. [למקור הביטוי ותוקפו ההלכתי עיין גמ’ ברכות דף מ”ה ע”א, ועירובין דף י”ד ע”ב. ובירושלמי, ר’ ירמיה בעי קומי ר’ זירא כדברי מי שעושה אותן כנכסיו מהו להתחייב במעשר, א”ל כדר’ יהושע בן לוי דאמר לא סוף דבר הלכה זו אלא כל הלכה שרופפת בב”ד ואינך יודע מה טיבה צא וראה האיך ציבורא נהוג ונהוג כן”].
י. השוואה לפסוקים דומים.
מארי מחזק ראיה לאמת גירסא ונוסחאות פעמים רבות ע”פ השוואה לתיבה דומה במקורות נוספים במקרא.
השוואת תיבה לתיבה דומה במקורות אחרים שבמקרא הם מקור מהימן לאימות גירסא בדקדוק התיבה או בטעמה, אא”כ קיים הבדל המייחד תיבה זו בהתאם לפסוק שבו הובאה. כך ידוע ומפורסם הן בדברי חז”ל במדרשיהם והן בדברי כל מפרשי המקרא, וכמו כל ציוני המסורה. בהשוואת תיבה, בוודאי עדיף הוא להשוותה לתיבה הדומה גם במשקל הלשוני ובמשמעות זהה, כי אפשר שדווקא שינוי המשקל או המשמעות גורמים בהתאם גם לשינוי בניקוד ובטעם. במזמור ז’ פסוק ט”ז, בתיבת “כרה” מארי דחה את דברי מהרי”ץ שהשווה תיבה זו לפסוק אחד ע”פ המסורה, ע”פ הוכחה מ”כל הספרים קמאי ובתראי ודוקני” המבדילים בין תיבה זו בתהילים לבין דומותיה במקורות האחרים. וכן במזמור ח’ פסו’ ב’: “מָה אַדִּיר שִּׁמְך”, מהרי”ץ השווה עם “מה רב טובך” שמזמור ל”א פסוק כ’, אך מארי דחה את דבריו בהשוואה לארבעה פסוקים דומים, והם: (ח, ה) מָה אנוש כי תזכרנו, (ח, י) מָה אדיר, (קד, כד) מָה רבו מעשיך ה’, (קיט, צז) מָה אהבתי תורתך, ומתוך כך הוא כותב: “בכל תיבות מָה הללו ודומיהם, אין בינהם הבדל בקריאה, שכולן בקמץ רחב”, מלבד ההוכחה “בכל הספרים קמאי ובתראי ודוקני”. את ההשוואה עם הפסוק שציין מהרי”ץ, מארי דוחה באומרו: “הלא בכל הספרים, מה רב טובך, מה מחובר בטעם שופר הפוך למלת רב, וכן קריאתו שגורה בפי הכל ומפורסמת. פוק חזי שכן עמא דבר.. וגם אין לו זכר בפסיקתא עיי”ש”. מוכח, שאע”פ שהשוואת הפסוקים יכולה לשמש כראיה, מ”מ משנה זהירות צריכים בה כדי לידע אם אין בה שינוי המיוחד למקומה במקרא. ועם כל זה, עדיין אין בהשוואה זו כדי להכריע, וראיה חזקה ממנה נלמדת דווקא מגירסא שברוב הספרים וע”פ המנהג הרווח.
יא. המוסרה.
מארי מסתייע במוסרה כדי לחזק ראיה לגירסא ונוסחא, אך לפעמים הוא דוחה ראיה מהמוסרה, אם מפני עיון הנצרך בדברי המוסרה ואם מפני ראיות המוכחות במנהג הרווח או בספרים וכדומה.
ציוני המוסרה הם ראיה מפורשת לגירסא ונוסחא, שכן ציוניה במוסרה הקטנה והמוסרה הגדולה מציינים את התיבה הדומה הנשנית בכל המקרא, תוך הבחנה בניקוד השונה בין המקורות. כך לדוגמא, מארי מביא ראיה מפורשת מהמוסרה על גירסת הפסוק “אחלי יכנו דְרָכָי” (לקמן קיט, ה). לגירסת מהרי”ץ בתיבת “אשרי” (א, א) הנסמך על המסורה, מארי דוחה באומרו: “דבמוסרה בפסוק זה באו הדברים סתומים וחתומים.. בודאי שאין ממוסרה זו שום ראיות לגעיות, כי היא סתומה ומסופקת, וכיון שאינה ברורה, לא תתיבון מינה”. אם דברי המסורה אינם ברורים, או אם נפלו הבדלים במסורות ה”מסורה”, מן ההכרח לחזק ראיות נוספות [וכבר העלינו כללים מדברי מארי בלימוד דברי המסורה בהמשך המאמר].
יב. משמעות הכתוב. מארי מוכיח ראיה גם ממשמעות הכתובים.
הדגשנו בכמה מקומות את הקשר הרב בין מערכת הטעמים ובין משמעות הכתוב. כך לדוגמא בתיבת “ימין” (עז, יא), מארי מעיר ממשמעות הפסוק, ודוחה בכך את דברי מהרי”ץ.
יג. סתירה בדברי מהרי”ץ. מארי מעיר בדברי מהרי”ץ על סתירה ממקום למקום.
בדיוקיו במשנת מהרי”ץ לתהילים, מארי מעיר בשלש מקומות לסתירה בדברי מהרי”ץ, בין דבריו כאן ב”חלק הדקדוק” לתהילים ובין דבריו במקומות אחרים. ואלו הם:
1. במלת “מִיָּרְדִי” (ל, ד). מהרי”ץ כתב בחלק הדקדוק: “המאריך במ”ם וקמץ שביו”ד חטף והשווא נח גם הוא בטעם מקף, וא”כ אפילו יהיה מאריך ביו”ד השווא נח מטעם המקף כנודע במחברת התיגאן..”. מארי העיר עליו: “ולא זכר שר התורה שהוא בעצמו כבר הסכים וסתם כדברי המדקדקים, והוא בפרשת וירא (יט, כא), עיין שם”. ושם כתב מהרי”ץ בזה”ל: “הפכי, הכ”ף דגש מפני הקמץ שהוא חטף שדינו כדין תנועה קטנה. ולא דמי לתיבת מירדי בור, רדפי טוב (תהילים ל”ח, כ”א), ששם הקמץ רחב מפני המאריך..”. ואכן, זו הנוסחא שכתב מארי באומרו: “הגעיא הגעיא תחת היו”ד לא במי”ם, והטעם מארכה תחת הדל”ת, ואם כן קריאת היו”ד בקמץ רחב, ושוא הרי”ש מתנועע, כאלו שהמלה נחלקת לשתים באופן זה, מִיָּ-רְדִי”.
2. בתיבת “וְקַשְּתוֹתָם” (לז, טו). מהרי”ץ כתב בחלק הדקדוק: “השי”ן רפה והתי”ו דגש וכן הסכימו דפוסים אחרונים”. מארי העיר עליו: “והתימה על מהר”י צאלח שלא השווה מידותיו, שבירמיה כתב השי”ן דגש, וכאן כתב השי”ן רפה”. והוא בכתוב שם בירמיה פרק נ”א פסוק נ”ו: “חִתְּתָה קַשְּׁתוֹתָם” (וכמ”ש מארי לדברי הרב מנחת שי, שציין עוד לישעיה ה’, ונחמיה ד’). וזו הנוסחא שמארי כותב באומרו: “להדגיש השי”ן וממילא השוא מתנועע, והתווי”ן רפויים”.
3. בתיבת “אֲמִילָם” (קיח, י-יא-יב). מהרי”ץ כתב בחלק הדקדוק: “תלתיהון בפתח, וכ”כ רד”ק שבא בפתח מקום צירי מפני ההפסק”. מארי העיר עליו: “והנה מהר”י צאלח בפירושו לאגדתא דפסחא שחיבר בימי בחרותו, אחרי שהביא דעת הנוקדים הלמ”ד בפתח, סיים דהרב הגדול מהר”י לומברוזו כתב שהוא בקמץ, והבוחר יבחר, עכת”ד”. וכך הנוסחא שמארי כותב באומרו: “הלמ”ד בשלושתן קמץ”.
נחתום בסיכום זה “ואידך זיל גמור”. שבח יקר וגדולה בא לתורה ע”י תלמידי חכמים המפלפלים בה ומדקדקים בנקודותיה וטעמיה. כמאמר חז”ל בגמ’ שבת (דף סג ע”א): “אמר רבי ירמיה אמר רבי אלעזר שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה הקדוש ברוך הוא מצליח להם שנאמר והדרך צלח.. ולא עוד אלא שעולין לגדולה שנאמר צלח רכב.. אמר רבי ירמיה אמר רבי שמעון בן לקיש שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה הקדוש ברוך הוא מקשיב להן שנאמר אז נדברו יראי ה’ וגו'”, וכו’ עיין שם.