ואני תפילתי פרק 14 הרב מאיר ערד על “מה טובו”

הרב מאיר ערד על מה טובו על משמעות התפילה והכוונות בה על פי פשט, דרש, רמז וסוד והשבוע: “מה טובו אהלייך יעקב “

שלום לכולם, אנחנו ממשיכים בסדרת ביאורי התפילה על פי הפשט ועל פי הפנימיות. היום אנחנו מתחילים את התפילה עצמה. אחרי שלמדנו את ברכות השחר אנחנו מתחילים את פסוקי התפילה עצמה והתפילה מתחילה עם מספר פסוקים שאותם אומרים בפתח של התפילה. “מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל, ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחווה אל היכל קדשך ביראתך. ואני תפילתי לך ה’ עת רצון, אלוקים ברוב חסדך ענני באמת ישעך”.
מה פירוש הפסוקים הללו בצורה פשוטה: אנחנו משבחים את הקב”ה מה טובו אהליך יעקב, כמה טובים בתי כנסיות, בתי מדרשות זה האהליך יעקב, משכנותיך ישראל, מקום בו הקל משרה את שכינתו ואנחנו זוכרים לבוא אל ביתך להתפלל מול היכל קודשיך שזה בבית המקדש וגם בית המקדש שהוא מקדש מעט ואנחנו באים ומהללים ומשבחים את הקב”ה ואומרים שהתפילה שלנו היא תפילה לך ה’, עת רצון – הזמן של התפילה זה זמן של עת רצון בשמיים לבקשות שמתקיימות, התפילות נשמעות. אלוקים ברוב חסדך – מבקשים מהקב”ה שברוב חסדיו יענה לנו לפניות שאנחנו פונים ומתפללים אליו. זה הפירוש הפשוט של הפסוקים שלפי הקדמה של תחילת התפילה שבעצם אנחנו אומרים בפסוקים האלו איזו זכות יש לנו שאנחנו באים לבית הכנסת לבית המדרש שאנחנו פונים אל הקב”ה וזמן התפילה זה זמן של עת רצון בו הקב”ה שומע לכל בקשותינו.
אבל מוסבר בספרי החסידות שיש בפסוקים האלו גם רמז מאוד יפה לאבות הקדושים. בתחילת התפילה אנחנו רוצים שהתפילה שלנו תגיע לקב”ה אז אנחנו מזכירים את האבות. איפה האבות מוזכרים בפסוקים שקראנו עכשיו.
נתחיל בהתחלה – אני ברוב חסדך אבוא ביתך – זה מרמז על אברהם אבינו. אברהם אבינו היה מלמד תורה אמיתית ואמונה בה’ אבל המהות שלו הייתה איש חסד. כל כולו היה חסד ונתינה, הכנסת אורחים, עד כדי כך שבספר “הבהיר” אחד מספרי הקבלה נאמר שמיום שעשה אברהם אבינו ופירסם את האלוקות והתנהג בחסדו הגדול, אמרה מידת החסד לקב”ה, אני לא צריכה להיות, אני מיותרת. אברהם אבינו עושה את העבודה במקומי. כלומר, אברהם אבינו היה שלמות של החסד, שלמות הנתינה. גם העבודה הרוחנית של אברהם אבינו הייתה עבודה של אהבת ה’. ידוע שיש אופן של אהבה, יראה. אברהם אבינו המהות שלו הייתה מהות של אהבת ה’, כמו שהפסוק אומר, אברהם אוהבי. כל כולו היה אהבה גדולה לה’, אהבה גדולה לבני אדם, השפעת חסד ונתינה. ולכן כשאנחנו אומרים בפסוק, ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אז החסדים זה בעצם מסמל את אברהם אבינו שהוא איש החסד והנהגתו היא הנהגת חסד. אחר כך אנחנו אומרים – ואני ברוב חסדך אבוא ביתך, אשתחווה אל היכל קודשך ביראתך – ביראתך זה כבר מידת היראה, מידת היראה היא כנגד יצחק אבינו. ידוע שאברהם אבינו הוא כנגד החסד ויצחק הוא כנגד מיד הגבורה, מידת הפחד והיראה. כמו שהפסוק אומר “פחד יצחק”. כלומר, דרכו של יצחק היה פחד. גם הוא כמובן עבד את ה’ בתכלית השלמות אבל עבודת ה’ שלו הייתה אחרת מאברהם. אברהם עיקר עבודתו הייתה החסד והשפעה החוצה ויצחק עבודתו הייתה יראה, התכנסות פנימית, התקדשות, יצחק היה סמל הקדושה, ההתעלות, כמו שראינו בעניין העקידה שהוא נעקד על גבי המזבח וכל כולו היה בתנועה של התעלות והתרוממות ולכן מידת הפחד והיראה – אשתחווה…ביראתך – היא מסמלת את מידתו של יצחק, פחד יצחק.
לאחר מכן שאנחנו אומרים – אני תפילתי לך ה’ עת רצון אלוקים ברוב חסדך ענני באמת ישעך – זה כנגד יעקב אבינו שהוא היה המובחר שבאבות ויעקב אבינו הוא בעצם האב השלישי ויוצא שאנחנו מזכירים גאן בפסוקים הראשונים של התפילה, את שלושת האבות – אברהם אבינו, יצחק ויעקב. שלושת האבות שאנחנו מזכירים אותם בשביל לעורר את הזכות שלהם אצל הקב”ה להזכיר לקב”ה שאנחנו בנים שלך, שאנחנו בני אברהם יצחק ויעקב וכמו שהם הלכו ומסרו את נפשם והיו דבקים בה’ ככה אנחנו שאנחנו בניהם, אז בזכותם אנחנו מבקשים שה’ ישמע את תפילתנו. לשים לב למשהו מאוד מעניין, אומרים שפסוקים שקראנו “אלוקים ברוב חסדך ענני באמת ישעך”. כלומר, מבקשים מהקב”ה שישפיע עלינו את רוב חסדיו, אבל מי שקצת יודע ובקי בתורת הקבלה והסוד, אז השם אלוקים זה השם שמסמל את הצמצום את הטבע את מידת הגבורה. איך יכול להיות שאנחנו אומרים אלוקים ברוב חסדך? חסד זה מידה אחרת ממידת הגבורה והצמצום. אז אם אנחנו אומרים “אלוקים” – היה מתאים להשתמש בביטוי שמסמל דין, צמצום, ולא חסד. אבל פה אנחנו למדים שהחסד שמדובר עליו כאן, הוא חסד כל כך עליון, ממקום כל כך נעלה, עד שגם מידת הגבורה והדין נהפכת להיות מקור החסד. זה מראה את הכוח הגדול של התפילה. שהתפילה כוחה כל כך גדול שגם מידת הדין, משם האלוקים, השם שמסמל את ההסתר – יושפע החסד ויורד לעולם. לכן התפילה נקראת עת רצון, זמן תפילה הוא עת רצון כפי שתיארנו עכשיו “ואני תפילתי לך ה’ עת רצון”. הזמן של התפילה זה זמן שבו יש רצון מיוחד מהקב”ה, זמן מיוחד שהתפילה שלנו יכולה להתקבל. ולכן זה כמובן מאוד חשוב שהתפילה תהיה מתוך התרכזות בתפילה מתוך תשומת לב שאנחנו עומדים לפני הקב”ה כמו לפני מלך ושהוא ניצב עלינו ובוחן כליות ולב. כי אם האדם מתפלל ובזמן התפילה המחשבות שלו רצות ובורחות לכל מיני דברים מוזרים בעולם הזה, כל מיני טרדות והוא לא מרוכז בפניה שלו לקב”ה, אז משל למה הדבר דומה? ככה הסביר אחד מאדמורי חב”ד: שאדם מקיש על דלתו של המלך וכשהמלך בא ופותח לו את הדלת הוא מסתלק והולך. והוא כל כך קרוב ובא אליך ואתה מזלזל בכבודו והולך ממנו. ככה גם בתפילה אנחנו דופקים בדלת ורוצים שהקב”ה ישמע והוא באמת פותח ומקשיב לנו ואם אנחנו לא מרוכזים בפניה שלנו לקב”ה אלא מרוכזים בדברים אחרים ומחזבות זרות וטרודים בכל מיני עניינים אחרים ושוכחים שאנחנו עומדים לפני הקב”ה אז זה זלזול בכבודו של הקב”ה חלילה. לכן זמן התפילה הוא זמן חשוב, זמן של עת רצון, אנחנו צריכים להיות בתנועה של השתחוואה – אשתחווה אל היכל קדשיך. מה זה השתחוואה – זה לא רק התנועה הגשמית שאנחנו עושים בזמן התפילה, בשמונה עשרה בברכו שהאדם משתחווה לקב”ה. אלא עיקר ההשתחוואה זה התנועה הפנימית שהאדם מכופף את עצמו לפני הקב”ה ויודע שהקב”ה הוא המלך והוא המנהיג ואנחנו פונים אליו ומתשתחווים אליו. ידוע שיש מחלוקת גדולה האם התפילה היא מצווה מהתורה או תפילה היא מצווה מדרבנן? וההכרעה המקובלת במחלוקת הזאת היא שעצם הפניה לקב”ה זה מהתורה. שיש לאדם צרה ומצוקה איזה עניין הוא צריך לפנות לקב”ה, זה המהות של התפילה. הנוסח של התפילה, זמני התפילה, איך בדיוק אומרים את כל הדינים, זה באמת חכמים קבעו לנו כדי שיהיה לנו קל להתקרב לקב”ה, זה כלי ואמצעי, אבל עצם הפניה היא נוצרה מהתורה שיהודי יודע שיש לו לאן לפנות. הפניה שלו לקב”ה עם איזו צרה או עניין שהוא צריך הוא יודע שהכל זה מהקב”ה ואליו הוא פונה ולכן אנחנו מדגישים בתחילת התפילה ואומרים שאנחנו זוכים לבוא ברוב חסדך להשתחוות בהיכל קדשך מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, איזה זכות יש לנו לבוא לפני הקב”ה ואיזה זכות יש לנו שהקב”ה שומע את תפילתנו מקשיב לשוועתנו ועונה לנו כפי שאנחנו רוצים ומקיימים את התפילות שלנו הן התפילות הפרטיות והכן הכלליות של עם ישראל באופן כללי.

נעצור כאן ונמשיך בפעם הבאה בע”ה.