האלמנה שגידלה את ילדיה, זוכה להוליך את ביתה לחופה. ברגע מרומם נראית האלמנה פורשת לקרן זווית, והיא גועה מבכי. כל הניסיונות להרגיע עלו בתוהו, עד שהכלה ניגשת אליה ושואלת בדאגה: אמא, היאך אינך שמחה בשמחתי? תשובת האם: בוודאי אני שמחה, והוסיפה בקול מתייפח – אבל אבא איננו!
במשל זה ממחיש הגר”ש ברעוודא שליט”א את משמעות הפסוק ” אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי”. כל שמחה שתהיה אינה יכולה שלמה בהעדר המקדש. כך מאז החורבן הננו כבנים שגלו מעל שולחן אביהם. נצטווינו על מצוות אשר מגמתן לזכור את החורבן בעת שמחה.
האם אנו מעלים את ירושלים על ראש שמחתנו כדבעי.
אחת ההלכות הראשונות בשולחן ערוך היא: “ראוי לכל ירא שמים מיצר ודואג על חורבן בית המקדש”.
בבואנו לחפש דרכים כיצד לחוש את צער החורבן, צריכים אנו תחילה להבין על מה עלינו להצטער.
בהפטרה לפרשת מסעי אנו רואים שבראשית תוכחתו של ירמיהו אומר הקדוש ברוך הוא לישראל: “מה מצאו אבותיכם בי עוול כי רחקו מעלי: “התביעה המרכזית העומדת בראש נבואותיו של ירמיהו נביא החורבן היא – מדוע ישראל התרחקו מעל ה’?! והנביא ממשיך ומפרט את חסדי השם שהושפעו עלינו מאז יציאת מצרים עד בואם לארץ ישראל, ותובע את ישראל שלמרות כל החסד – “תופשי התורה לא ידעוני”.
האמת שהיא שעל כל צעד ושעל אפשר לראות שה’ מקרב אותנו ומלווה אותנו בכל רגע, שכן חיינו משופעים בחסדי השם. ועל כולם אנו מודים בברכות השחר, את חלקם מפרטים והשאר נכללים בחתימה – “הגומל חסדים טובים לעמו ישראל “.
ומהו הגמול אשר לו מצפה ה’ מאתנו? ה’רוצה שגם אנו מצידנו נשתדל להיות קרובים אליו. זו עצמה היא גם כן טובה גדולה לנו, כמו שנאמר: “ואני קירבת אלוקים לי טוב”.
כיצד נוכל להרגיש קרובים אליו יתברך? על ידי ההכרה בחסדיו. נמצא אפוא, שרצון השם הוא שנכיר ברוב הטובה שהוא משפיע עלינו.
אנו חייבים לשאול את עצמנו: באיזו מידה אנו ממלאים את רצון הקדוש ברוך הוא? האם אכן משכילים אנו לפקוח עיניים להכיר בחסדיו המרובים ולהשיבם אל לבבנו?
התשובה היא: טבע האדם להתרשם מנסים גלויים, אך מן הניסים מהנסתרים שבכל עת אינו מתפעל. לפיכך, מי שאינו משתדל במיוחד לפקוח עיניו ולגלות את נסי ה’ וחסדיו המלווים אותנו בכל עת ובכל שעה, אינו מבחין בהם. ואכן לצערנו, ממעטים אנו להבחין ולהכיר בטובות ה’ אשר מושפעות עלינו ללא הרף. שונה היה המצב בזמן שבית המקדש היה קיים. אז היתה ההשגחה גלויה, והשהיה בירושלים ובמקדש נתנה חיזוק גדול ועצום באמונה ובהכרה בחסדי ה’, על ידי העבודה והניסים הגלויים שהיו שם. את האמצעי הגדול לקירוב ישראל לאביהם שבשמיים איבדנו, ועל זה עלינו לבכות ולהצטער. כמה צער יש לשכינה, ומה גדול הצער שצריך לנו להיות לנו בגלל זה.
חובתנו היא, אפוא, להשתדל עד כמה שאפשר להתקרב ולעשות נחת לבוראנו. וכיצד מתקרבים? על ידי לימוד התורה הקדושה, וכן על ידי תפילה וברכות בכוונה, מוסר ומעשים טובים, עד שנזכה לבניין בית המקדש במהרה בימינו, אמן.