בתחילת פרשתנו השם מצווה את משה לאמר לבני ישראל שיתנו מחצית השקל כפר לנפשם. והמדרש מביא (וכך רש”י בפירושו) שמשה רבינו התקשה בדבר הזה עד שהראה לו הקב”ה מטבע של אש.
ונשאלת השאלה, מה כל כך קשה בלהבין מהי מחצית השקל? שזהו הרי חישוב לא כל כך מורכב, ועוד שהתורה מפרטת שעשרים גרה השקל… ובפרט למשה רבינו שכל רז לא היה נסתר לו.. ואיך פותרים זאת בכך שמראים מטבע של אש?
אלא שמוסבר בכתבי החסידות שמשה רבינו התקשה בהבנת העניין שמחצית השקל מסוגל לכפר על עניין כה גדול שהוא עוון חטא העגל. ועל זה הראה לו השם מטבע של אש. והיינו שהשם רמז למשה שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את לבו לאביו שבשמיים.
כלומר שבעניין של כפרה נוגעת בעיקר האיכות והחרטה של בעל התשובה, ופחות הכמות או גודל המטבע, אף שגם היא נדרשת. כי מטבע של אש מרמזת על החיות הנדרשת מיהודי העובד את השם, שצריך להיות בוער כאש בלבו.
והעניין הוא כי אמרו חז”ל תרי”ג מצוות ניתנו להם לישראל – בא חבקוק והעמידן על אחת. שנאמר “וצדיק באמונתו יח’ ” והיינו שכשיהודי מחזיק באמונה יוקדת וליבו בוער באהבת השם, ורואה את יחודו בכל רגע ורגע, יהודי כזה הוא יהודי חי, ואין הוא מתרגל, מאחר והקב”ה קרוי אש אוכלה, וממילא את כל המצוות הוא מקיים, וממילא מקיימם בחיות גדולה. (כמבואר היטב בתניא בפרק לג), כי ההתרגלות הורסת המון, עד כי ייתכן אפילו, שיהיה יהודי שעוסק בתורה ממש, ובמצוות, ועדיין דרך עיסוקו בהם הוא כמצוות אנשים מלומדה, כלומר שעושה זאת בלא רגש וחיות אלוקית, וכמאמר הבעל שם טוב : “ברכו בתורה ושכחו על נותן התורה”, אך כשיהודי חי חיים של אמונה ורואה בכל דבר את ההשגחה האלוקית, ואת יד השם, ממילא גם קיום התורה והמצוות שלו מלאים בחיות ורגש, ונעשים אחרת לגמרי.
וזהו עניין “כי תשא” מלשון נשיאת הראש, כי כשיהודי מתרגל וחי חיים שלא ניכר בהם האור האלוקי, ממילא ראשו מונח בעניינים ארציים, ואין הוא חש בהתרוממות הרוח, הציפייה, החזון, הרגש החם, הסקרנות האלוקית, החקירה והחידוש המתמיד, המלווים תדיר את המאמין.. אך כשיהודי נותן כפר לנפשו, ומתחזק ומתחרט על הפגום, ומקבל את המתוקן והמאיר, נעשה הוא מלא בחיות וראשו ממילא נישא אל על, הוא רואה את מה שרואה האדם שמרים את ראשו, ונבדל מהבהמה שמחפשת את העשב בשדה וראשה רכון מטה מטה.
בתורת החסידות מוסבר כי להגיע לחיים כאלו אפשר דווקא על ידי התבוננות מתמדת, כי כשלומדים להתבונן, ואיך להתבונן ממילא הבינה הנכונה מולידה רגש מתאים למה שמתבוננים בו, כי כשאדם מתבונן בגדולתו יתברך שאין לה חקר, ממילא רוצה להתדבק בו, וכשמתבונן בטוב שהשם עושה עמו, ממילא רוצה להודות לו, אלא שיש בזה חילוקים באופן ההתבוננות, ובמה מתבוננים, ובאיזו עוצמה נעשית ההתבוננות, כדי שתחדור את הלב. אלא שאין מספיק הדבר שאדם יתבונן פעם או פעמיים וכדומה, אף אם יפתח לבו, כי אם לא יתמיד לחקור ולהתבונן, ולהידבק ברעיונותיו אלו הקדושים, חלוף תחלוף אהבתו ויראתו כרגע, אף כי בסתר לבו ודאי אוהב את השם, אלא שאז ישאר דבר זה בסתר ויחזור להיות מצוות אנשים מלומדה כשהיה.
ולכן יש לאדם להתבונן תדיר ולעשות לו קביעות עיתים לתורה, ולהתבוננות, ולתפילה, כדי שיוכל או תוכל, לעבוד השם בשמחה ובטוב לבב מתוך חיים של משמעות, ואלוקות וגאולה שניבטת מכל פינה.
כן תהיה לנו בגאולה האמיתית והקרובה שאז ממילא האלוקות תהיה ניבטת בפשטות מכל פינה כאמור “והיה השם למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד.” בקרוב ממש.