משום כך, עשה עמנו הקדוש ברוך הוא חסד בימי בלעם, שלא כעס באותם ימים ולא נתן אפשרות לקטרוג להשפיע. ולא זו בלבד, שהקדוש ברוך הוא הראה לבלעם את המעלות הטובות שבעם ישראל, שבעבורן הם זכאים לברכה!
מה ראה בלעם?
“וישא בלעם את עיניו, וירא את ישראל שוכן לשבטיו, ותהי עליו רוח אלוקים וישא משלו ויאמר…מה טובו אוהליך יעקוב, משכנותיך ישראל”.
שואלת הגמרא:” מה ראה? ראה שאין פתחי אוהליהם מכוונים זה כנגד זה (כדי שאחד לא יציץ לתוך אוהל חברו), ואמר: “ראויים הללו שתשרה עליהם שכינה”.
מה רצו חכמינו הקדושים לומר? שבלעם אבחן את אחת המעלות הגדולות של עם ישראל, שבעבורה הוא ראוי לברכה ולהשראת השכינה, והיא: מעלת הצניעות!
הצניעות היא היפוכה של הבהמיות, של שילוח כל רסן, של הסרת מסווה הבושה.
הצניעות מעידה על עדינות הנפש, של גדרים וערכים של מוסר, וכך אמרו חכמינו ז”ל: “כל המבייש -לא במהרה חוטא, וכל שאין לו בושת פנים – בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני”.
לא לחינם נמנתה הבושה, היינו גדרי הצניעות, בין שלושת המאפיינים של עם ישראל: “שלושה סימנים יש באומה זו, רחמנים וביישנים וגומלי חסדים”.
הצניעות היא מטבעו של עם ישראל, והיא מחסום בפני התבהמות. אבדן הצניעות והבושה, הם איבוד המעצורים: כל אדם שיש לו עזות פנים – כידוע שנכשל בעבירה.
ה”חפץ חיים ” זצ”ל היה רחום וחנון ומרבה לסלוח. אך פעם סיפרו לו שאחד מבני הישיבה התחצף לבעלת האכסניה שלו -והוא הורה לסלקו מן הישיבה.
הלה ביקש סליחה -וללא הועיל. באו ושאלו את ה”חפץ חיים “: על מה הקצף! הרי בעבר סלח על דברים חמורים יותר! ענה ה”חפץ חיים “: המשנה אומרת כי “עז פנים -לגיהנום “.
ויש להבין, על כל עבירה נידונים חלילה לגיהנום, ומדוע הדגישו את עזות הפנים? אך התשובה היא, שחז”ל ביקשו לומר לנו, כי עזות פנים הורסת את כל הסייגים, וממילא דרכו סלולה לגיהנום!.
כאשר בלעם ראה את הצניעות של עם ישראל, “שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה”- הבין את מעלתם! ואז הגה רעיון איום: להחטיאם בבנות מואב. לסלק מהם את גדרי הצניעות, ולקעקע את חומות הבושה! ובנות מואב משכו את העם לעבוד לבעל פעור. היתה זו העבודה זרה המאוסה ביותר.
היא היתה דגל ההתבהמות, שיא פריקת הבושה. ואז חרה אף ה’ בישראל, ופרצה מגיפה נוראה!. כמעט וכילה את העם בחמתו!.
כמה נכונים הדברים לדורנו ולמצבנו. כמה שמרו אבותינו על טוהר הצניעות, על מסווה הבושה והתמימות! ואכן ראויים היו לברכה ושרתה עליהם השכינה!
הבה נשוב לברכת “וירא את ישראל שוכן לשבטיו”, ונזכה לברכת: “מה טובו אוהליך יעקוב, משכנותיך ישראל”.