מסכת ברכות דף ו.
שואלת הגמרא: מנין לעשרה אנשים שמתפללים ששכינה מצויה עמהם, שנאמר (תהילים פ”ב, א’): “אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל”, ועדה היא התאספות של עשרה אנשים.
וכתב רש”י (ד”ה “ומנין”): כמו שמצינו לגבי המרגלים, שהיו עשרה (לבד מיהושע וכלב), ונאמר עליהם (במדבר י”ד, כ”ז): “עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה”.
מסכת ברכות דף ח.
אמר רבי יוחנן משמו של רבי שמעון: מאי פירוש הפסוק (תהילים ס”ט, י”ד): “וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה’ עֵת רָצוֹן”? שואלת הגמרא: מתי היא עת רצון? ומשיבה: בשעה שהציבור מתפללים.
וכל איש כשמתפלל מצפה שיהיה עת רצון שתתקבל תפילתו, והנה לו עצה עצומה לכך.
מסכת תענית דף ח.
מבואר בגמרא שם שאדם שמתפלל עם הציבור אפילו אם לא כיון בתפילתו כראוי, תפילתו רצויה לפני הבורא יתברך כפי שרצה שהאדם הזה יתפלל אליו, אך אדם שמתפלל ביחיד ורוצה שתהיה תפילתו רצויה לבורא יתברך חייב הוא לכוין בה כראוי.
וידוע שכיום הטרדות רבו מאוד, וכמעט שאין מצוי לאיש שיתפלל תפילה אחת בכוונה כראוי אם לא שיעמול על זה הרבה, וכל איש הלא רוצה שתתקבל תפילתו למעלה, ועל כן עליו להחזיק במצוה גדולה זו ויתפלל דווקא עם מנין.
וניתן להמחיש את דברי הגמרא על פי משל נפלא: מסופר על מלך אחד שבתו זכתה להתחתן, והמלך ארגן אירוע ענקי, והזמין את כל שריו החשובים ואת כל אנשי העיר.
וכמה ימים לפני החתונה בא לפניו אחד משריו החשובים לו, ואמר לפניו: “כבוד המלך, אני מצטער אני לא יוכל לבוא לחתונה של בתך, כיון שיש לי איזה דבר דחוף וחשוב באותו היום”, המלך הבין אותו ואמר לו: אני אזמין אותך יום אחר לכבוד חתונת בתי.
כעבור זמן… היום הגדול הגיע, החתונה של בת המלך! כל השרים וכל אנשי העיר, הגיעו לשמח את כבוד המלך, הייתה שמחה עצומה, וכל הטוב שבעולם היה בה.
בסוף הערב באו למלך שריו ושאלו אותו: כבוד המלך, היכן נספור את כל הכסף שהביאו האורחים? אמר להם: את כל הכסף שהביאו, תכניסו ישר אליי לחשבון הבנק, ואין צורך שתבדקו כמה זה הביא וכמה זה הביא, בשבילי כולם הביאו כפי שרציתי, וכך היה.
כעבור זמן המלך הזמין את שרו הנכבד שלא יכל להגיע באותו היום של החתונה והזמין אותו לביתו לסעודה מפוארת, אחרי שהם נהנו אכלו ושמחו, השר נתן למלך מעטפה שבה היה כסף, בסוף הערב המלך פתח את המעטפה וראה כמה שרו החשוב הביא לו, וראו את זה בני ביתו ושאלו אותו לפשר הדבר, הרי כל המאות שבאו אליך בחתונה לאף אחד מהם לא בדקת כמה הוא הביא במעטפה, ודווקא לו היחידי הזה אתה רואה כמה הוא הביא? השיב להם המלך: אותו הזמנתי ביחידות, ולכך אני מדקדק עמו יותר מכולם.
כך הוא הנמשל: אדם שבא להתפלל במניין, ה’ אומר לשרים תעלו את תפילתו עד כסא כבודי ואני מחשיב לו את תפילתו כפי התפילה שאותה רציתי שתפילתו תראה, ואילו אדם שמתפלל יחיד ה’ יתברך בודק את תפילתו מילה במילה בכדי לראות אם מילותיו היו מכוונות לשמים, או לא מכוונות לשמים.
כתב בשו”ת “שמש ומגן” (חלק ד’, עמוד ק”פ) בעניין מה שאמרו בסנהדרין (צ.) – “כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא”, שלכאורה המאמר הזה תמוה ומרפה ידי עושי מלאכת הקודש, שכיון שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, למה זה אנכי רץ ומתרוצץ לקיים מצות בוראי בימים ובלילות להשכים בבוקר לעבודת בוראי, לקבוע עיתים לתורה, להתענות וכו’, בזמן שכל ישראל יש להם חלק בין אם עשה מצוות ובין לא עשה? אמנם התירוץ לזה רמוז בלשון המאמר עצמו, שלא אמרו כל איש ישראל יש “לו” חלק בלשון יחיד, אלא יש “להם” בלשון רבים, שכאשר האדם נמצא בתוך הציבור ועושה כל מה שעושים הציבור ואינו פורש מהם, אז אף על פי שהוא חסר מעט ואינו שלם, אזי הציבור מגן עליו בהיותו מעורה בתוכם.
צדיק בגימטריא: צ- 90 אמנים, ד- 4 קדושות, י- 10 קדישים, ק- 100 ברכות.
ואמרו חז”ל (ברכות ו:) – בשעה שהקב”ה בא לבית הכנסת ולא מוצא בה עשרה, מיד הוא כועס.
ושמעתי מפי מורנו ורבנו הרב גבריאל נחמני שליט”א ר”מ בישיבתנו הקדושה “בית יוסף”, שהביאור הוא: עבור ה”יד”, כלומר י’ קדישים, ד’ קדושות, שלא ניתן לקיימם אלא אם כן יש מניין, וכיון שאין עשר אנשים לתפילה, כועס הקב”ה שמבטלים מצוות יקרות אלו.
האר”י ז”ל כותב: שתפילת החזרה, יש בה תיקון ועליה מעולה, מתפילה בלחש.
על כן מכאן ילמד האדם שחבל לו להפסיד חזרת הש”צ בתפילה בציבור, כי לדעת האר”י ז”ל החזרה נחשבת חשובה יותר מתפילת העמידה בלחש.
והוסיף ה”פלא יועץ” (ערך הברכות) ואמר: מנהג אנשי מעשה להיות הסידור בידם בשעת החזרה כמו בלחש, כדי לעקוב אחרי תפילתו של החזן.
קודם חטא העגל, היה המצב ש”בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך”, אבל לאחר החטא, אין השכינה שורה אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ומאחר שבבית הכנסת שורה השכינה, כמאמר רבותינו ז”ל במסכת ברכות (ח.) – דאמר רב חייא בר אמי משמיה דעולא: מיום שחרב בית המקדש אין לו לקב”ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד.
מובא בספר “בית תפילה”: שמאחר שבדור יתום זה, כמעט שרוב האנשים נמנעים לכוין בכל התפילה, אפילו למי שתורתו אומנותו ועוסק ביראת ה’ כל היום, וכל שכן לשאר עמי הארץ, אין לנו על מה להישען אלא על תפילת הציבור, שכבר הבטיחו הן אל כביר ולא ימאס, ועל כן ראוי לו לאדם למסור נפשו להתפלל בציבור כל הזמן.
כתב בספר “אור לציון” (חכמה ומוסר-עמוד ק”ג): ראיתי אנשים שלפעמים מתפללים בציבור ולפעמים לא, כפי שמזדמן להם, ואילו כשנפטר אחד מהוריהם ל”א, מקפידים הם להתפלל בציבור, וזה לא מובן, הלא לפי דין הבן קודם לאביו ללמוד תורה (עיין רמב”ם הלכות ת”ת פ”א ה”ד שהאב לעצמו קודם לחינוך בנו) וכל שכן כאן, שבא לבית הכנסת כדי שאביו יכנס לגן עדן, ואינו חושב על עצמו מה יהיה איתו.
ידוע מה שכתבו הספרים שהאדם ”מתרגל” באיזה מידה רעה וחבריו לומדים ממנו ועושים גם כן כמוהו, נענש בעבורם, כן מוכח ביומא (פו.) ברש”י (ד”ה “כגון”), וידוע שמידה טובה ”מרובה” ממידת פורענות כמובא בסנהדרין (ק:) ואם כן כל שכן באיזו מצוה, או מידה טובה, שאדם מרגיל עצמו, וחבריו לומדים ממנו, יקבל שכר עבורם גם כן.
ולפי זה בענייננו, ידוע שכשהאדם מרגיל עצמו לילך לבית הכנסת להתפלל בציבור בכל יום, הרבה אנשים ממכיריו ורעיו ילמדו ממנו, ויקבל שכר עבורם גם כן.
נפסק ב”שולחן ערוך” (אורח חיים, סימן צ’, סעיף ט’): ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הציבור, ואם הוא אנוס שאינו יכול לבוא לבית הכנסת, יכוין להתפלל בשעה שהציבור מתפללים, וכן אם נאנס ולא התפלל בשעה שהתפללו הציבור, והוא מתפלל ביחיד, אף על פי כן יתפלל בבית הכנסת.
על כן, אחרי הדברים שביארנו לעיל בסייעתא דשמיא, ראוי להשתדל מאוד להתפלל בבית הכנסת, ואל יתפתה ליצר הרע בימות החורף להתפלל בבית מחמת הקור וכו’, אלא יחשוב באותו הזמן, אילו היו מציעים לו סכום עתק בתנאי שיצא מביתו וילך עד המקום הרחוק ביותר מביתו, בוודאי שהיה רץ כצבי מבלי כל התחשבות לקור שבחוץ ועל אחת כמה וכמה, שצריך לעשות כל שביכולתו לכבוד אבינו שבשמים אשר בידו נפש כל חי.
