משה רבינו ביקש שלא יכתב בפרשת ויקרא “ויקרא אל משה”, לשון חשיבות וחיבה, אלא ויקר, במקרה ובאקראי, ומשלא נענה, המשיך וביקש שלכל הפחות יורשה לכותבו באלף זעירא (קטנה), וכך היה.
דבר זה בא ללמדנו יסוד גדול – שלשאוף, יש לשלמות – יש לרצות להשיג הכול.
אבל אם אין זה מתאפשר, לא נוותר מכל וכל, אלא נשיג מה שביכולתנו ובאפשרותנו.
וניתן להמחיש פשט זה מהסיפור הבא:
סוחר עשיר, גביר אדיר, בא לפני ה”חפץ חיים” זצ”ל בבקשת שידוך לבת שלו מבחור ישיבה של הרב, ואמר שהוא מוכן לתת דירה מרוהטת ולשאת בכל הוצאות החתונה, להקצות נדוניה הגונה ולהחזיק את הזוג על שולחנו חמש שנים, כדי שהחתן יוכל לשקוד על תלמודו במנוחת הנפש, שיתעלה בתורה בלי הפרעות.
ה”חפץ חיים” המליץ על בחור ממצייני הישיבה, והשידוך הצליח ברוך השם.
אחרי החתונה, הבחור עבר להתגורר בעירו של חמיו, אך לא נשמע ממדנו דבר לאחר מכן.
עשר שנים עברו, והחפץ חיים נקלע לאותה עיר שהלך לגור תלמידו, אחרי כמה ימים שהרב נמצא בעיר זו לפתע נפגשו הוא ותלמידו לשעבר.
שפגש אותו תלמידו שאלו בהתרגשות רבה: האם הרב בא בשביל לאסוף פה כסף לישיבה שלו, אם כן הרב יגיד לי איפה הוא מתגורר ויבוא ייתן סכום נכבד.
בערב בא תלמידו והסכום באמת היה נכבד, ושאלו החפץ חיים מאיפה כל זה?
וסיפר שבאמת חותנו קיים הבטחתו, וחמש שנים המשכתי להתעלות בתורה.
בינתיים גדלה המשפחה, וחותנו העמיד לרשותו את כספי הנדוניה אך מושקעים בעסקים, בתחילה חשבתי לשקוד בבוקר ובערב על התורה, ולעסוק במסחר שעה קלה, אבל כך דרכו של היצר הרע, היום אומר לו עשה כך ומחר עשה כך, עד שמצא את עצמו שכל היום הוא מתעסק רק במסחר.
חייך החפץ חיים ואמר לו : “בהתחלה חשבת ללמוד יומם ולילה, ולהקדיש למסחר שעה אחת, נסחפת, ואיני דן אותך, אבל למה לא לתת לתורה מה שחשבת לתת למסחר, הקדש לה לפחחות שעה אחת!!
