א. הנהיג מורנו ורבנו הרב בנימין בצרי זצוק”ל: שביום חופתו של האדם ינצל את רובו בלימוד התורה ובתפילות רבות ולא בטיולים ובצילומים, ועל ידי כך הוא יזכה לזיווג אמיתי משורש נשמתו, וכמו כן: בכל זמן פנוי של האדם יעסוק בתורה.
ובדומה לכך הגמרא (ברכות טז.) מספרת: שרבי אמי ורבי אסי היו קושרים חופה לרבי אלעזר להשיאו שם אישה, אמר להם רבי אלעזר בזמן העובר בעוד שאתם קושרים, אלך ואשמע מהדברים הנאמרים בבית המדרש, ואחר כך אבוא ואומר לכם אותו, ואכן בא ואמר להם, ואמרו לו: אילו לא באנו אלא לשמוע דבר זה – דיינו.
ראה עד כמה חסו חכמינו זיע”א על זמנם שלא ילך לבטלה, שאפילו חתן ביום חופתו, הלך ללמוד כשראה שעדיין לא הכינו את חופתו.
ב. בעל מסחר ובעלי חנויות, יניחו בחנותם ספר קודש (כגון: חק לישראל, תהילים וכדומה..) ובין קונה לקונה, יפתחו את הספר וילמדו בו, ולא יעשו כאותם שמחזיקים בחנותם עיתון כדי לקרוא בין קונה לקונה.
וכתב “הפלא יועץ”: שבזמנם כאשר היה האדם לומד בין קונה לקונה, הדבר היה רע בעיני היצר הרע, והיה ממהר לשלוח לו לקוחות, כדי שיפסיק ללמוד, (ועל בשרי חוויתי זאת שבאתי לדבר עם כמה מוכרים בדברי אלוקים חיים, היו נכנסים כמויות לחנותם).
אך אלו שקוראים בין קונה לקונה עיתון, היצר הרע שמח מאוד ולכן אינו שולח לו לקוחות.
ג. אדם שיש לו שיעור קבוע, ובגלל אונס מסוים לא הספיק להגיע לתחילת השיעור, אף
על פי כן, אם חלף האונס ונשאר לו זמן מועט לבוא לשיעור, ימהר לעשות כן, ויקבל שכר כאילו השתתף בכל השיעור (ואין למו מכשול, חלק ז’, עמוד 73).
וכגון זה כתב ה”אור לציון”: לפעמים אדם נאנס ובא מאוחר לשיעור תורה כשבעוד רבע שעה מסתיים השיעור, אם אינו מפסיד את הזמן שנותר ונכנס לשיעור ולומד, זה מראה שאדם זה מכת הלומדים הוא, שכל רבע שעה יקרה וחשובה בעיניו, ואם הפסיד חלק לא יפסיד הכל (חכמה ומוסר- עמוד ל”ט).
ד. מי שמשתתף בשיעור תורה, והגישו לפניו מים או תה, אין לו לברך את הברכה בקול רם, מפני שגורם הפרעה למהלך השיעור, ומכשיל את הלומדים בביטול תורה.
ובאופן שיש אנשים שבכל זאת מברכים בקול רם באמצע השיעור, ואם השומעים יענו אמן על ברכתם, הדבר יפריע להם להקשיב לשיעור, פטורים מלענות אמן (ואין למו מכשול, חלק ז’, עמוד 102).
ה. אדם שאינו יודע ללמוד משנה או הלכה וכדומה, אלא יודע רק לקרוא מקרא, כגון: תהילים או פרשת השבוע וכיוצא בזה, רשאי לקרוא מקרא בלילה, ולא ישב בטל ללא לימוד תורה (ואין למו מכשול, חלק ז’, עמוד 121).
ו. תלמיד חכם שמוסר שיעור תורה לרבים, ובין השומעים ישנם אנשים שאינם חובשים כיפות, רשאי להשמיע באוזניהם דברי תורה ומוסר, כדי לקרבם לבורא יתברך (ואין למו מכשול, חלק ז’, עמוד 391).
ז. אדם שלומד תורה שלא לשם שמים, ופעם אחת כיון ללמוד תורה לשמה, אותו לימוד מועט שלמד לשם שמים, הופך את כל התורה שלמד, לתורה לשמה (ואין למו מכשול, חלק ז’, עמוד 256).
ח. ישנם בעלי תשובה שמתייאשים מללמוד תורה, מפני ששוכחים את לימודם, וכתוצאה מכך אינם באים לידי סיפוק בלימודם, ועל ידי כך הם עוזבים את הישיבה.
אך טעות היא בידם, מפני שכשיבואו לשמים, יזכירו להם את מה שלמדו בעולם הזה.
ובנוסף לכך ייתכן מאוד שעל ידי התמדתם בלימוד התורה, במשך הזמן יפתח להם כושר הזיכרון, ויתחילו לזכור היטב את לימודם (ואין למו מכשול, חלק י’, עמוד 245).
וכן כתב הגאון רבי יעקב עדס שליט”א בספר “זכר עשה” (עמוד ט’): שהשכחה באה רק מצד הקליפה, וכשתתבטל הקליפה על ידי לימוד התורה, יחזור לזכור את לימודו, ולכן אין לו על מה להתייאש, ובכלל צריך לדעת, שגם אדם שרחוק מזיכרון, יתכן שיזכה פתאום לזיכרון חזק.
והגרי”י קנייבסקי בספרו “חיי עולם” (פרק י”ב, אות ד’) כתב: שאפילו אדם שהוא קשה הבנה עצום, אם יתאמץ מאוד בלימוד התורה, יזכה לסייעתא דשמיא, להיות גדול בתורה.
ואחת הסיבות הגורמות לאדם שלא יהיה לו חשק בלימוד התורה והוא נחלש בעקבותיה באמונה ובעבודת ה’, היא מפני שהוא אוכל דבר שיש בו חשש איסור (ואין למו מכשול, כשרות המטבח, עמוד 65).
ט. מצוה שאדם ידפיס את חידושיו שזכה לחדש, הן בהלכה והן באגדה ובשאר מקצועות התורה, כדי שיעמדו לדורי דורות ולא יאבדו חלילה, ואפילו אם עולה בליבו של המחבר קצת גאווה שזכה לחבר ספרים, אין לחוש לכך, ועל כגון זה נאמר (פסחים נ.) – מתוך שלא לשמה יבוא לשמה, וראוי שבתחילת כתיבת ספרו יגלה דעתו שכל מטרתו בחיבור זה, הוא לעשות נחת רוח לה’ יתברך, ושאר המחשבות שאינם כרצונו יתברך יהיו בטלות ומבוטלות (ואין למו מכשול, חלק ז’, עמוד 264).
וכמו כן שמעתי עצה ממורנו ורבנו מרן ראש הישיבה הרב יוסף חיים שליט”א, שבחור צריך לכתוב כמה שיותר, לא רק חידושי תורה, אלא כל הבנה, סיכום סוגיא וכדומה, וכך צובר עשרות ומאות דפים של כתבי יד, ואם חס ושלום תהיה לו נפילה בעבודת ה’, או ירידה כל שהיא, ילך ויסתכל במה שכתב, ויקבל שמחה גדולה, ועל ידי זה יצליח להתמודד עם המשבר בו הוא שרוי.
