א. מבואר במסכת עירובין (נד.) – כי יש ללמוד בקול, כי אז משתפים גם את חוש השמיעה ולא רק את חוש הראייה.
ב. ללמוד תורה לשמה, כמבואר בגמרא בתענית (ז.) – שהיה רבי בנאה אומר: כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים.
ופירש רש”י (ד”ה “לשמה”): לשמה הכוונה משום כאשר ציווני ה’ אלוקי, ולא כדי להקרות רבי. ועיין ב”נפש החיים” (שער ד’, פרק ג’), וב”ואין למו מכשול” (חלק ז, עמוד 254), וב”אשר לדוד” (עמוד קיח), שמרחיבים שם מה זה תורה לשמה.
ג. מבואר במסכת חגיגה (ט:) – שעל האדם לחזור על לימודו מאה ואחת פעמים.
ועל ידי כך הוא יזכה שיאמרו עליו בעולם הבא (בבא בתרא י:) – “אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו”, שביאר הגר”א (מובא בפנינים משולחן הגר”א, עמוד שסח): שכוונת הגמרא מדברת על האדם שחוזר פעמים רבות על תלמודו, כפי שאמרנו במסכת חגיגה (ט:) – אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים, לשונה פרקו מאה ואחד פעמים, וזהו שאמר: אשרי מי שבא לכאן, ותלמודו בידו, שתיבת “לכאן” עולה בגימטריא מאה ואחד.
ד. מבואר במסכת מגילה (לב. – בתוספות ד”ה “והשונה”): ללמוד עם הרבה חשק ושעשוע, כגון: לימוד בזימרה ובניגון, כי הזימרה מעוררת את הזיכרון.
ה. מבואר במסכת עבודה זרה (ח. – ברש”י ד”ה “מעין”): אם האדם שוכח את תלמודו יאריך ב”חונן הדעת”, ואם בעל תשובה הוא יאריך ב”הרוצה בתשובה”.
ו. כתוב בחידושי הצל”ח (סוף מסכת ברכות): לברך בתורה תחילה בכוונת הלב.
ז. ללמוד כל דבר עם טעמו ועל ידי כך ישאר הלימוד בזיכרון הלומד.
ח. ללמוד בענווה אמיתית כמבואר במסכת עירובין (נד.).
ט. ה”צמח צדק” נהג לומר: שעיקר זכרונו של האדם ויכולתו לחדש, באים לידי ביטוי, כשהוא כותב את מה שהוא לומד, ורמז לנו זאת התנא באבות (א’, ו’): “וּקנה לך חבר”, אל תקרא “וּקנה”, אלא “וְקנה” לך חבר, כלומר הקולמוס הנקרא קנה, יהיה לך חבר, ועל ידי כך תתקדם רבות בלימודך.
י. יתפעל מלימודו, וזאת על פי המסופר על החתם סופר כשנשאל: כיצד הוא זוכר כל כך הרבה? והשיב: גם אדם בעל זיכרון חלש, כאשר הוא רואה דבר משונה – לא ישכח אותו לעולם, ואני, כל דבר תורה שאני לומד נחשב כפלא בעיניי, שבשום אופן איני מסוגל לשכוח אותו!!
