מסופר על החפץ חיים, שכידוע חיבר הרבה ספרים כגון שמירת הלשון, אהבת חסד, וכן את ה”משנה ברורה” (שישה חלקים על כל חלק אורח חיים שבשולחן ערוך).
חיבור זה לקח לו שנים רבות, ולכתוב רק את חלק ג’ בנושא הלכות שבת לקח לו חמש שנים! אחת הסיבות לאריכות הייתה, שהוא לא ליקט מספרים שהיו ברשותו, אלא כל סוגיה בגמרא הוא פתח בעצמו ולמד אותה לעומקה עם המפרשים הראשונים, ואחר כך למד את השולחן ערוך עם המפרשים האחרונים עד שהוא הגיע בעצמו למסקנת ההלכה.
בהתחלה הוא למד ובירר את הסוגיות עם הבן שלו, עד שהבן שלו נפטר (כמו שכתב בסימן של”ב בסוף הביאור הלכה), ואחר כך הוא המשיך ללמוד עם החתן שלו.
באחת הפעמים הוא ישב עם החתן שלו שלושה ימים ושלושה לילות על סוגיה אחת, ולבסוף המסקנה הסתכמה בשתי שורות שנכתבו במשנה ברורה.
פנה החתן אל החפץ חיים ואמר לו: “יאמר לי רבינו, האם כשאנשים ילמדו את שתי השורות האלה הם ידעו כמה השקענו פה? כמה “הוצאנו מדמינו” בשביל זה? או שהם יקראו במהירות את שתי השורות בלי תשומת לב”?
ענה לו הפץ חיים: “אני רוצה לספר לך שפעם הייתי ברוסיה, ושם ראיתי פועלים רוסים שבונים כבישים ומסילות רכבת לילות כימים במשך שנים.
באחד הימים פנה אחד העובדים לאביו בשאלה: “אבא, אנחנו בונים פה כבר שנים, ובסוף יבואו רכבים ורכבות וייסעו כאן, האם הם ידעו את כל מה שהשקענו פה?!”.
“זה בדיוק מה שאתה שואל אותי!” הסביר החפץ חיים.
“אתה יודע מה אבא שלו ענה לו? הוא ענה לו: “צאר פפושקה!” כלומר הצאר שהוא הקיסר, המלך של רוסיה, הוא פפושקה – האבא שלנו! בשבילו אנחנו עובדים ולא בשביל הנהגים שיבואו לאחר שנסיים לבנות..”
הרים החפץ חיים את קולו ברגש, “גם אני עונה לך: ריבונו של עולם הוא האבא שלנו!!! ומה שאנחנו עושים זה רק בשבילו! לא בשביל שאנשים ידעו או יסתכלו או יבינו, אלא רק בשביל לגרום לו נחת רוח!”.
כל הפעולות שלנו בעולם הזה צריכות להיות רק בשביל לגרום נחת לאבא שבשמיים, ואפילו פעולה קלה של הזזת העיניים!
לא לעשות בשביל שיראו אותי, בשביל שיכבדו אותי, בשביל שיעריכו אותי.
זו לא חכמה לצעוק בבית כנסת שהוא תורם אלף שקל כדי שכולם יסתובבו להסתכל עליך.
הגדולה היא לתת לאברך כסף כשאף אחד לא נמצא לידכם, או לשים כסף בקופת צדקה כשאיש לא לידך – אז זה למען ה’ יתברך!
וכן אדם שמשפיל את עיניו ברחוב מול מראה אסור, רק הוא יודע על השפלת-מבט זו, רק הוא יודע על הקרבה זו, רק הוא.. והקדוש ברוך הוא.
זו היא מעלה אדירה של עובד ה’ ועושה רצון הבורא יתברך.
וסיפור זה נותן לנו חשק לאיפה צריך לשאוף, אבל בתחילת הדרך בעבודת השם לא תמיד זוכים ללמוד לשם שמיים, כמו שהגמרא בפסחים (נ:) אומרת בשם רב יהודה שאמר בשם רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות, אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה.
והקשו התוספות (ד”ה “וכאן”) ונזיר (כג: ד”ה “שמתוך”) ובתענית (ז. ד”ה “כל”), שהרי כתוב במסכת ברכות (יז.) – כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, אז כיצד כתוב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה? ותירצו שפה מדובר בלומד על מנת לקנות שם ולהתייהר שבסופו של דבר ילמד לשם שמים, ואילו במסכת ברכות הכוונה שלומד על מנת לקנטר אחרים, שעדיף לו שלא נברא.
ועל כן, אף על פי שאדם באמת מגיע לשיעור תורה בשביל שיקראו לו רב, בשביל החברים, בשביל האוכל שיש שם, בשביל שתהיה לו הצלחה מחר בבגרות וכו’ ויצרו אף על פי כן אומר לו: עזוב אותך אתה לא עושה את זה בשביל בורא עולם, אין זה שווה וכו’.
תשיב לו: אני אמשיך ללכת לשיעורי תורה.. אפילו עבור כל הדברים הנ”ל, כי רק על ידי כך, אני אוכל להגיע לדרגה בעתיד, בה אני אלך לשיעורי תורה.. אך ורק בשביל ה’ יתברך!!!
ויזכה למה שכתב “הנפש החיים” (שער ג’, פרק ג’): אדם שלומד תורה לא לשם שמיים ופעם אחת למד לשם שמים, אותו לימוד מועט שלמד לשם שמים, הופך לו את כל התורה שלמד לא לשם שמים לתורה לשם שמים.
