אדם שרוצה לזכות להבנה בתורה צריך לייגע את עצמו בלימודה, כלומר: על ידי שיתאמץ וישקיע את כל כוחותיו עד שידו משגת להבין ולדעת את העניין שלומד וכמובן על ידי התמדה וניצול הזמן כראוי, יזכה להבנות חדשות מה שלא היה משיג בלא היגיעה.
בכל בוקר היהודי פותח את יומו בברכה, אשר בלעדיה אין לו היתר ללמוד את התורה, ורק לאחר שהוא מברך אותה ניתנת לו הרשות ללמוד.
ולא רק זה אלא זה ממש חמור מי שלא מברך אותה, כפי שהגמרא בנדרים (פא.) אומרת בשם רבינא שהסיבה שאין מצויים בנים של תלמדי חכמים גם תלמדי חכמים, מחמת שאין התלמידי חכמים מברכים בתורה תחילה.
ובהמשך הגמרא הביאה ראייה שעוון זה שלא לברך לפני לימוד תורה הוא זה שגרם לחורבן בית המקדש, ולכן פסק “השאגת אריה” – שברכות התורה זה מהתורה.
אם כן עלינו לפשפש ולבדוק מה התוכן שלה, ומדוע היא כל כך חשובה והכרחית.
וכך אנו מברכים: “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”.
וצריכים אנו להבין וכי ללא הכרה זו אי אפשר לגשת ללימוד התורה? אולם כאשר ההלכה קובעת שאסור ללמוד קודם הברכה, לומדים ומבינים אנו, כי לתורה לא ניגשים עד שמגיעים להכרה אחת ברורה – “אין דבר בעולם יותר יקר מהתורה הקדושה”, והראייה לכך: שכאשר הקב”ה בחר בנו מכל העמים נתן לנו את התורה ולא משהו אחר, על כן צריך האדם לדעת שהוא מתעסק בדבר היקר ביותר שיש, ומתוך כך לשמור עליה כראוי.
ועוד שואלים: מדוע לא מברכים ברכות התורה בסוף היום – לאחר הלימוד? ותירץ ה”לבוש” (סימן מ”ז, סעיף ו’): שאין זמן בו נגמר הלימוד, שהרי חייב להגות בה אפילו במיטתו, עד שישקע בשינה, ואם כן אין לו עת לברכה עד הבוקר כשיעור משנתו, והברכה השנייה שמברך בבוקר, היא נחשבת לברכה הראשונה על מה שילמד ביום שבא.
מסכת ברכות דף לד:
אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן שהתנבאו לישראל טובות ונחמות, לא יתנבאו אותן אלא:
א. למשיא את בתו לתלמיד חכם.
ב. לעושה פרקמטיא לתלמיד חכם – במסכת כתובות דף קיא: (רש”י ד”ה “העושה”) פירש: מתעסק ועושה מסחר בממון תלמידי חכמים כדי שיגיע להם שכר, ועל ידי כך הם יהיו פנויים לעסוק בתורה.
ג. למהנה תלמיד חכם מנכסיו.
שכל אלו יזכו לנבואות הטובות שניבאו כל הנביאים, ואף שלא עסקו בעצמם בתורה, מכל מקום, כיון שנדבקו בתלמידי חכמים ועשו להם הנאה, יזכו לרוב טובה.
אבל תלמידי חכמים עצמן שעסקו בתורה, עליהם נאמר (ישעיה ס”ד, ג’): “עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ”, כלומר: הטובות שיבואו להם לא נראו לשום נביא לרוב מעלתם, מלבד לקב”ה.
ובספר “נפש שמשון” (התורה וקניניה-עמוד י”ב) מובא: שב”עין לא ראתה” נכללים גם המלאכים, שגם להם אין שום השגה בגודל רוממות הדביקות בהשם יתברך שזוכים על ידי מילה אחת של תורה.
מסכת שבת דף ל.
כתוב בתהילים (פ”ד, י”א): “כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ, מֵאָלֶף”.
פשט הפסוק הוא: שאמר הקב”ה לדוד המלך: טוב לי יום אחד שאתה יושב בחצרי ועוסק בתורה לפני, יותר מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח ביום אחד, כדכתיב (מלכים א’ ג’, ד’): “אֶלֶף עֹלוֹת יַעֲלֶה שְׁלֹמֹה עַל הַמִּזְבֵּחַ”.
ועל כן דוד המלך אומר בתהילים (קי”ט, ט’): “טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף” – כשיהודי קובע עצמו ללמוד תורה, אז לימוד תורתו חביב ורצוי לפני ה’ יתברך, יותר מכל הכסף שהוא יתרום.
מסכת כתובות דף עז:
כשהגיע זמנו של רבי יהושע בן לוי להיפטר מן העולם, אמרו בית דין של מעלה למלאך המוות: לך ומלא לו את רצונו של רבי יהושע בן לוי, הלך אליו מלאך המוות ונראה לפניו. אמר לו רבי יהושע: “רצוני לראות אם כדאי לי למות, הראה לי את מקומי שבגן עדן”, נעתר לו השטן ושניהם הלכו.
בדרך אמר רבי יהושע בן לוי לשטן: “מפחד אני פן תהרוג אותי, הבא לי את הסכין שלך” והשטן נתן לו את סכינו, כשהגיעו לגן עדן הרימו מלאך המוות והראה לו את מקומו שם, וכשעשה כן מיד קפץ רבי יהושע בן לוי ונפל לתוך גן עדן, וזכה להיכנס חי לגן עדן.
שואלים המפרשים: מה פירוש הלשון “נפל” לתוך גן עדן, שנקטה הגמרא? מאחר ובגמרא (ברכות ד:) רבי יוחנן שאל: מפני מה לא נאמרה במזמור “אשרי יושבי ביתך” המסודר על פי סדר האלף בית, האות נ’? מתרצת הגמרא: מפני שהדבר מזכיר נפילה של בני ישראל. אם כן, כיצד אומרת הגמרא על רבי יהושע בן לוי שנפל חי לגן עדן, וכי להגיע לגן עדן זה נפילה?! אלא מתרצים: שאדם כמו רבי יהושע בן לוי, או כל אדם אחר העוסק בתורה ובמצוות באמת – עבורו הגעה לעולם הבא נחשבת כנפילה.
ועל זה נאמר (אבות ד’, כ”ב): יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא.
ושמעתי עוד תירוץ: שיש ללמוד מכאן את החשיבות של עמל התורה שניתן לזכות בה אך ורק בעולם הזה, מה שאין כן לימוד שהאדם לומד בעולם הבא ללא עמל, ולכן זה נחשב כ”נפילה”.
מסכת הוריות דף יג.
שואלת הגמרא: מנין למדים שממזר שהוא תלמיד חכם, קודם לכהן גדול שהוא עם הארץ?
משיבה הגמרא: אמר רב חמא ברבי חנינא מהפסוק (משלי ג’, ט”ו): “יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים”, ודרשו מפסוק זה: שאדם שלומד את התורה הקדושה, זכותו גדולה יותר מכהן גדול שנכנס לפניי ולפנים (לתוך קודש הקודשים, להקטיר קטורת ולהזות את הדם) ביום הכיפורים.
הבה נתבונן, מדובר באדם הקדוש ביותר, ביום הקדוש ביותר ובמקום הקדוש ביותר, ובכל זאת לימוד תורה למעלה ממעלתו.
