” ונתתי את עריכם חרבה והשימותי את מקדשכם ולא אריח בריח ניחוחכם” (כו, לא) “והשימותי את מקדשכם” – אמר רבי יהודה, בית הכנסת אף על פי שחרב אין מספידין , ואין מפשילין בתוכו חבלים, ואין פורשין לתוכו מצודות , ואין שטחין על גגו פירות , ואין עושים אותו קפנדריא שנאמר “והשימותי את מקדשיכם”, קדושתן אף כשהן שוממים” ( מגילה כ”ח ע”א) .
הגמרא במסכת מגילה (כ”ט ע”א) על הפסוק “ואהי להם למקדש מעט” דורשת אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות .
מאז גלינו מארצנו מפני חטאינו ובטל התמיד בבית המקדש, התרכזו סביב בית הכנסת חיי הציבור והיחיד בתקופות מנוחה כבעת צרה בימי שמחה כבשעת אבל. תקופה ארוכה עוד לפני חורבן בית המקדש שימש בית הכנסת ל”מקדש מעט”, שסביבו התרכזו חיי הציבור, ואף צוררינו הבחינו בכך, ודברי ימינו מלאים וגדושים מפרשיות עקובים מדם, כאשר צוררי ישראל בכל דור ודור התנכלו לו וזממו לפגוע בו ולהחריבו.
לבו של אחד מראשוני הצוררים לישראל, בלעם הרשע, נתמלא קנאה בשעה שראה את ישראל שוכן לשבטיו. הוא גילה את מצפוני לבו “מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל”, וחז”ל מפרשים “מברכתו של אותו רשע, אתה למד מה בלבו ביקש לומר שלא יהיו להם בתי כנסיות” (סנהדרין ק”ה 🙂 .
ומימות עולם ועד עתה לא חדלו שונאינו להציק לבאי שעריו, אולם “כל כלי יוצר עליך לא יצלח”, ומאז ועד עתה הוסיף בית הכנסת למלא את תפקידו כמרכז לחיי הציבור. בית הכנסת שימש בבחינת מקדש מעט כאמור ועל יסוד הכתוב “מכון לשבתך פעלת ה’ “, מסתמך הזוהר לחייב את הציבור לסייע לבניין בית הכנסת: “פקודא למבני מקדשא לתתא, כגוונא דבי מקדשא דלעילא, כד”א מכון לשבתך פעלת ה’, דאצטריך למבני בי מקדשא לתתא ולצלאה בגוויה צלותא בכל יומא למפלח ליה לקב”ה, דהא צלותא איקרי עבודה, וההוא בי כנישתא אצטריך למבני ליה בשפירו סגיא, ולאתקנא ליה בכל תיקונין, דהא בי כנישתא דלתתא קיימא לקבל בי כנישתא דלעילא, בית המקדש לתתא איהו קאים כגוונא דבית המקדש דלעילא, דקאים דא לקבל דא.”
יתר על כן אמרו חז”ל (סנהדרין יז 🙂 “כל עיר שאין בה בית כנסת אסור לתלמיד חכם לדור בתוכה”. והרמב”ם פוסק להלכה (הלכות תפילה פרק יא הלכה א) “כל מקום שיש בו עשרה מישראל, צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפילה בכל עת תפילה, ומקום זה נקרא בית הכנסת, וכופין בני העיר זה את זה לבנות בית הכנסת”.
ישנן שלוש דעות מרכזיות ביחס לקדושת בית הכנסת. א . קדושת בית הכנסת – כקדושת תשמישי מצווה. הרמב”ן בפירושו למסכת מגילה (כה: ד”ה לפי), מסביר כי לבית הכנסת יש קדושה הנובעת מהיותו תשמיש מצווה ,” דבית כנסת עשו אותו כתשמישי מצווה לולב וסוכה”. ואף על פי שהם נזרקים לאחר זמן, בזמן המצווה יש בהם קדושה של כבוד לפיכך בית הכנסת, כל זמן שבני העיר רוצים בו ומצוותן עליו נוהגים בו קדושה ואפילו בחורבנו שהרי עדין לא עבר זמן מצוותו וראוי לשפץ אותו ולבנותו. אבל אם נמלכו למכרו עבר זמן מצוותו כסוכה לאחר שבעה ונפקעה קדושה מיניה”. הרמב”ן מסביר כי קדושת בית הכנסת נובעת פשוט מן העובדה שאנו משתמשים בו לצורך מצווה. את אופי הקדושה מגדיר הרמב”ן כ”קדושה של כבוד” – כלומר, ישנם כללי התנהגות של כבוד הנגזרים מהעובדה שהמקום מוקצה לקיום מצווה, אבל המקום עצמו לא קדוש.
ב . קדושת בית הכנסת – קדושה מדבריהם (מדרבנן) . הר”ן מביא את דברי הרמב”ן וחולק עליו וסובר כי מעיקר הדין אין כלל קדושה לבית הכנסת, אבל בגלל השימוש שלו לדברי קדושה – חכמים הטילו בו קדושה .
ג . קדושת בית הכנסת – כקדושת מקדש. הגמרא מסבירה כי גם לאחר שעם ישראל יצא לגלות – שכינה עמהם. אחד הביטויים לנקודה זו מביא רבי יצחק “ואהי להם מקדש מעט” – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. יש מהראשונים אשר לקחו השוואה זו בין בית המקדש לבית הכנסת צעד נוסף קדימה , והסבירו כי קדושת בית הכנסת היא מעין קדושת מקדש.
בראשם של הראשונים האלו ניצב “היראים” המחדש כי איסור יראת מקדש שייך גם כן לבתי כנסיות: “ויראת מאלוקיך” – צווה בהכנס אדם למקדש או בבית הכנסת או לבית המדרש שינהג בהם מורא וכיבוד , דכתיב בפרשת בהר ‘את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו’ …
ומצינו בית הכנסת ובית המדרש שנקרא מקדש, דתניא בתורת כוהנים: ‘והשימותי את מקדשכם’ – מקדש מקדשי מקדשיכם- לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל. למדנו , כשאמרה תורה את מקדשי תיראו – שבתי כנסיות ובתי מדרשות בכלל” (סימן ת”ט) . יש דעות בראשונים שלוקחים השוואה זו צעד נוסף קדימה . רבנו אברהם בן הרמב”ם בספרו “המספיק לעובדי השם” טוען כי כשם שיש דרגות שונות של קדושה בבית המקדש, כך ישנם גם דרגות שונות של קדושה בבית הכנסת.