“ידע שור קונהו וגו’ ישראל לא ידע, עמי לא התבונן” (מן ההפטרה).
שור הוא בעל חיים שאין בו דעת. אף על פי כן מכיר הוא את בעליו ויודעו. גם החמור שהוא פחות מהשור ואינו יודע את בעליו, מכל מקום את האבוס הוא מכיר. כלומר, כאשר הוא רואה את האבוס מלא שעורים ואוכל משם, נדמה לו שהאבוס מאכילו. אבל אין בכוחו להבחין שיש בעלים הנותנים את השעורים לתוך האבוס. ואילו ישראל -אומר הגר”א לופיאן זצ”ל -לא ידע ולא התבונן כלל בזה שה’ גידלו ורוממו. זוהי הפליאה והתמיהה שתמה הנביא בשם ה’.
יש להתבונן בפליאה זו, הרי ידיעת השור והחמור מצד טבעם, בניגוד לידיעה הנתבעת מישראל, אשר אותה ניתן להשיג רק על ידי עמל ויגיעה. מהי איפה התביעה על היותם גרועים מן הבהמות?
האמת היא כי גם בליבו של האדם נטועה האמונה. עיון בסדר הבריאה מראה שככל שהדבר הכרחי לקיום האדם, מצוי הוא בשפע. ככל שמידת הזדקקותו של האדם לדבר פחותה יותר הוא גם נדיר יותר. האוויר, למשל, אשר בלעדיו לא יוכל האדם לחיות יותר מרגעים מועטים, נמצא בשפע בכל מקום בעולם. המים מצויים פחות ואכן אפשר לחיות כמה ימים בלי מים. המזון נצרך פחות מהמים והוא גם נדיר יותר, וכן הלאה.
האמונה הכרחית לאדם כאוויר לנשימה, בלעדיה אין קיום לנשמה.
לפיכך אם יש לאדם אמונה בו יתברך, אפילו נכשל בעבירות החמורות ביותר, ומכף רגל עד ראש אין בו מתום, עדיין יש תקוה שישוב בתשובה ויתרפא. מה שאין כן שאין כן מי שאבדה אמונתו ונעשה כופר בעיקר, נאמר עליו “כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים” (משלי).

מעתה יש לנו ללמוד בקל וחומר: אם לצורך גופו של האדם, שהוא רק לבוש לנפש, הכין הקדוש ברוך הוא את כל הנדרש לקיומו, לנפש, שהיא עיקר האדם, על אחת וכמה וכמה. ואם כן, מאחר שהאמונה הכרחית ביותר לקיום הנפש, אין כל ספק שהקדוש ברוך הוא נטעה בלב כל אדם ויכול להשיגה בנקל כמו את האוויר לנשימה. וכשם שיש טבע חומרי לגוף, כך יש טבע רוחני לנפש, הכולל יכולת להאמין, להרגיש ולהכיר את הבורא.
זהו פשר זעקת הנביא: “ידע שור קונהו ואבוס בעליו”. אם הטביע הקדוש ברוך הוא בטבע בעלי החיים את עניין הכרת הבעלים, קל וחומר שיש בטבעה הרוחני של הנשמה העליונה כדי להכיר את בעליה. ואם כן מתעוררת מאליה התביעה – “ישראל לא ידע, עמי לא התבונן”, מדוע?
הגמרא אומרת: “בן ג’ הכיר אברהם את בוראו”. מי הודיעו ומי חינכו? התשובה: נשמתו שהייתה זכה וברה ולא הוחשך אורה על ידי השפעת בני דורו. לכן ידע אברהם והבין כי יש בעלים לבירה, ואכן הציץ עליו בעל הבירה ואמר לו: “אני בעל הבירה”.
האם בן העמל לכבד ולפרנס את אביו כראוי לבן כשר ונאמן זקוק להוכחה כלשהי כי אכן זה שהוא מכבדו הוא באמת אביו? האם יעמוד אי פעם ויהרהר שמא אין זה אביו? בוודאי שלא, משום שבליבו פנימה יש לו תחושה בטוחה בבירור גמור ללא כל חשבון כי אביו – אביו הוא. כאן נבוא ונדון בקל וחומר. אם כך פני הדברים באשר לאב גשמי, ביחס לאבינו שבשמים על אחת כמה וכמה. אדם שנפח בו הבורא נשמת חיים.
קל וחומר אדם מישראל שנקרא בן למקום, כיצד ייתכן שלא ירגיש בתחושה עזה את אביו שבשמים?

על זה אמר הנביא: “בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי”- הייתכן? הרי גם השור והחמור יודעים מה שטבעם מלמדים להבין, וישראל אינם יודעים? ולא עוד “עמי לא יתבונן” – תביעה נוספת יש כאן. הרי בנוסף לטבע הרוחני הנזכר לעיל, ניתנו לאדם גם שכל ותבונה כדי לשתף את הידיעה השכלית עם הרגשת הלב ולקיים “וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה’ הוא האלוקים”, מדוע אפוא אין הוא מתבונן?
זעקת הנביא עדיין מהדהדת ומחובתנו להטות אליה אוזן, “ישמע חכם ויוסף לקח”.