פרשת השבוע וארא – איך יוצאים ממצרים

חז”ל מספרים לנו כי בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.
תורת החסידות מגלה לנו את הרובד הפנימי שבמאמר חז”ל זה, ואף נותנת לכל אדם לפי ערכו את הכלים להתמודד עם ה”מצרים” שנמצאים בתוכו.

ראשית צריך לדעת שהקב”ה ברא את האדם עם שתי נפשות. נפש אחת היא חלק אלוקי ממעל ממש, וכאשר האדם נוגע בה, הוא כל כולו עסוק בקדושה, ועד שבזמן שמקיים מצווה יש לעמוד בפניו. וככל שאדם מחובר יותר לנפש הזו, (ולנשמתו וליחידתו כידוע ליודעי הסוד), כך הוא מחובר יותר לעצמותו האין סופית של השם אין סוף ברוך הוא.
ונפש אחרת היא נפש הקשורה יותר לגוף, ולכן גם נקראת “נפש בהמית” והיא מתאווה בדרך כלל לתאוות שונות מענייני העולם. וככל שהתאוות גדולות יותר לעניינים שהם נמוכים וחומריים, ממילא התאווה הזו נעשית מצרים לכל רצון ורגש אלוקי וקדוש שיכול לנגד לה.
כך למשל אדם כעסן, קשה לו יותר לשמור על גילוי של אלוקות ושלווה, כי כל דבר שמעורר את המידה הזו מפר את שלוותו ואת ראייתו האלוקית, וכן אדם שנופל לחולי העצבות תדיר, קשה לו לעבוד את השם בשמחה עד שיתרפא מחולי זה, או אדם שמעשן סיגריה, קשה לו (בדרך כלל יותר) לשמור את יום השבת, כי התאווה הזו מפריעה לו וכו’ וכו’.

הקשיים הללו נקראים מצרים וגבולות, והיצר הרע שנובע מהנפש הזו, הוא הוא הפרעה הרע הזה שמסרב לשלוח את האדם לחופש ולחרות מן היצר הרע. וכדי לשחרר את הנפש הקדושה ולגלותה גם לפרעה ולגוף ולנפש הבהמית הזו, צריך לעבוד בסדר מסודר, (שעליו עוד נכתוב בע”ה, ונמצא באופן ברור ומסודר בספר התניא הקדוש, ובספרים קדושים נוספים ויקרים). וזה צריך להיעשות לא באופן של שבירה ומכות שגורמים זעזוע, כי על זה אומרים חכמי החסידות שלא דרך טובה היא זו שמביאה את האדם להתעלות רגעית ואחר כך נשבר הוא, אלא צריכים ללכת בעבודת הקודש מחיל אל חיל, שלב אחר שלב.

אומנם לפעמים שהיצר הרע גובר וצועק ומעביד את האדם בפרך, אין ברירה וצריך לנתק את עולו ולשברו, וזה נעשה על ידי הכאה רוחנית, כאשר אופני ההכאה הזו באופן כללי מתחלקים לשניים, והם נובעים משורשי המידות שהם אהבה ויראה (וכמפורסם שמם בשפת הארמית : רחימו ודחילו).

אהבה ויראה הם שורשי כל מידותיו של האדם, כי מאחר שיאהב אדם דבר מה, ממילא ימשך אליו ויהיה תאב אליו עד מאוד, וככל שירא מדבר מה, ממילא יתרחק ממנו וימנע מלהתקרב אליו עד הקצה האחרון.

אך מאחר וכאמור בתהליך הזה משתתפות שתי הנפשות היקרות הללו, כל זמן שלא נעקר היצר הרע מן הנפש הבהמית, היא אוהבת את הדברים הקטנים והמגבילים. כדרכו של ילד קטן שנדרשת עבודה גדולה לגרום לו לאהוב דברים גדולים יותר, כך האדם שמשתדל להתקדם תמיד בעבודת הקודש שלו, יודע כי תמיד צריך לצאת מעוד ועוד מצרים.
וכן להיפך, ככל שאדם גודל בעבודתו בקודש ממילא מבין הוא שישנם דברים שכדאי להתרחק מהם ביותר.

ועל פי ההקדמה הקצרה הזו, נוכל בע”ה להבין יותר את הרמיזה שבשני המכות הראשונות שהכה השם את מצרים. דם וצפרדע.

ראשית צריך לדעת שהיצר הרע אוהב לקרר את האדם מעשיית הדברים הטובים. הוא תמיד מתנגד לכל דבר שבקדושה, וקם ראשון למצוא הרבה מאוד סיבות למה לא בדיוק עכשיו. אך כאשר האדם הוא “חם” ומלא חיות, לעשות דבר מה, קשה מאוד לעצור אותו, ולפעמים היצר לא מנסה בכלל לעצור.
זהו הרמז במכת הדם שהכה השם את המצרים, הדם מסמל על חמימות גדולה ביותר, כי אדם שדמו זורם בעורקיו מסמל על חיות, ועל דבר שלא נפסק בנקל, וממילא כאשר נותנים ליצר הרע מכה של דם, ושל חמימות גדולה, וכגון שאדם מחליט שהוא עושה איזה מעשה טוב ואיזו מצווה ויהי מה, באופן ששום דבר לא יעצור אותו ממנו ועושה את המצווה הזו בחיות אדירה ולא נורמלית, זוהי מכה גדולה ליצר הרע, כי יודע הוא שלקרר החלטיות שכזו יהיה קשה מאוד כעת. וכך יש לנהוג כאשר האדם מרגיש חסר חיות בעבות הקודש, ושאין לו כוחות חס ושלום, מיד עליו לעורר את החיות והחיוניות של הנפש האלוקית והיצר הטוב, באופן ש”משתולל” לעשות כמה מצוות.
אומנם גם היצר הרע יודע להיות חם ובוער כתנור, ולגרום לאדם שלעיתים יהיו אצלו תאוות שגורמות לאדם לשכוח מכל עניניו הקדושים חלילה, ולרוץ אחר תאוות שונות מעניני החומר והגסות שמציע העולם בשפע, וכאשר האדם מרגיש שהדבר עובר את הגבול על זה צריך לתת את מכת הצפרדע.
הצפרדע היא חיה מימית, וקשורה ביותר למים, ולכן היא מסמלת על קרירות, אומנם מכת הצפרדע שנתן השם מסמלת את הקרירות של הקדושה, שמקררת את התאוות של היצר הרע להתעסק בדברים הרעים, כלומר כאשר האדם מתבונן בשכלו באופן קר, ומסיח דעתו באופן ברור ושקול מהעניינים הבלתי רצויים, ומחזיק חזק ובכל כוחו בעניינים טובים וחשובים, ממילא הצפרדע הזו נכנסת אפילו בתנורים ובתאוות הבוערים ביותר של מצרים (כפי שכתוב “ועלו ובאו בתנוריך), כלומר זהו כח שיכול לעצור תאוות גדולות ביותר, הרוצות לגרום לאדם לאבד את הכל מרוב חמימות תאוותו ורצונו לדבר שהשכל לא מסכים עמו כלל. (וכמו שאדם כועס, או מקנא או גונב השם ישמרנו, שכל אלו הם תאוות שבאות מצד חום התאווה).
וזה נעשה על ידי שהאדם לוקח החלטות קרות ושקולות וברורות בעבודת השם שלו, ש”יהי מה את זה איני עושה”, כי שאדם מפעיל את כח הרצון בצורה החלטית, ישנו הסכם טבעי שברא השם כי הרצון שבמוחו יהיה תמיד שליט על כל תאווה שתהיה, ואפילו היא בוערת כעת בליבו, רק שצריך לזה החלטה תקיפה ביותר לעיתים.

ומזה אנו למדים שאף שצריכים ללמוד בכלל איך לעורר את האהבה האלוקית ואת היראה האלוקית בסדר מסודר כדי שיהיו מורגשים תדיר בלבנו, לא ימוטו לעולם, אף על פי כן, צריכים לזכור כי מדי פעם בפעם, צריכים להכות את פרעה, אך זאת אך ורק כדי לגלות את השורש האמיתי והפנימי של פרעה, כי כששוברים אותו הוא הופך לפרעה שבקודש, (כמאמר הזוהר – ממנו מתפרעין כל נהורין, שממנו מתגלים כל האורות העליונים), והכוונה היא שהגוף שמתקדש והופך להיות בעל מדות מזוככות יותר, זהו פלא גדול ועצום ויש בזה עוצמה ושורשיות גדולה יותר אף מן הנפש האלוקית והקדושה מלידה. וכמאמר רז”ל במקום שבעלי תשובה עומדים אף צדיקים גמורים אינם עומדים. ואם ירצה השם עוד נאריך בזה בהמשך הזמן.