כשאני קוראת מדי שנה את פרשת תרומה, אני מרגישה סערת נפש קלה. פרשה זו המתארת את מבנה המשכן, עשויה פרטי-פרטים של תיאורי חומרים, סוגי בדים, יריעות, לולאות, ווים, ידיות, בריחים, קרשים, אדנים, צורות, מירקמים, זוויות, כיוונים, ובעיקר מידות ומספרים וכמויות ללא הפסק.
כשאני קוראת מדי שנה את פרשת תרומה, אני מרגישה סערת נפש קלה. פרשה זו המתארת את מבנה המשכן, עשויה פרטי-פרטים של תיאורי חומרים, סוגי בדים, יריעות, לולאות, ווים, ידיות, בריחים, קרשים, אדנים, צורות, מירקמים, זוויות, כיוונים, ובעיקר מידות ומספרים וכמויות ללא הפסק. את ההתרגשות שעולה בי למראה המחשבה המופלאה בה עשוי היה המשכן, אני יכולה לתמצת במשפט “איזו מלאכת-מחשבת של דיוק”.
החוויה שאנחנו חווים בקריאת הפרשה ממריאה מעבר לחוייה שכלית או הנדסית. זוהי חוייה ריגושית עוצמתית.
“ובמנורה ארבעה גביעים משוקדים כפתוריה ופרחיה … כולה מקשה אחת זהב טהור.”
תיאור פרטי מנורת-המקדש הינו שיר ציורי להפליא .. תיאור פרטי מעשה ארון הקודש והכרובים הוא שיר מרגש עד דמעות .. תיאור מעשה המחשבת של הפרוכת הוא שירה מדהימה. וכן הלאה.
חויה עוצמתית זו בקריאת הפרשה אינה נגמרת בתמונת המשכן, היא הולכת ונודדת לעבר חיינו. איזה מארג רב-גוני ומורכב נדרש לכל אחד מאיתנו, כדי להשיג את שלמותו. מערכות היחסים בחיינו. הפעילויות שאנחנו עושים. כיצד אנחנו נעים ומדברים. דיוקם של נסיונות חיינו, עליות ומשברים. הקצב בו אנחנו מתפתחים. הדיוק שבתיזמון בו מתגשמים לנו חלומות וקורים לנו דברים.
הפסוק המדהים “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” (חומש שמות כ”ה, ח’) מדייק ומרגש בעיניי עד דמעות. לפני כמה שנים ישבתי בדבקות עם הגיטרה ופשוט הלחנתי אותו בניגון. המחשבה על כך שהמקדש נבנה בתוכנו, ועל מלאכת המחשבת הזו של הדיוק האישי שלנו שיכול להתקיים רק כאשר הוא נרקם בתוך דיוקים במעגלים נרחבים יותר (המשפחה, הקהילה, העם, המדינה) מעוררת את הלב בכל פעם מחדש.
“חמישים לולאות תעשה ביריעה האחת וחמישים לולאות תעשה בקצה היריעה אשר במחברת השנית מקבילות הלולאות אשה אל אחותה. ועשית חמישים קרסי זהב וחיברת את היריעות אשה אל אחותה בקרסים והיה המשכן אחד.”
אני מרגישה שהרבה מסרים סמויים מוצפנים בין המילים והפסוקים הנפלאים שבפרשת תרומה. בפסוקים אלה ואחרים המתארים את הלולאות והיריעות החוברות “אשה אל אחותה” אני חשה שיש נתינת כח סמויה לנשות ישראל להיות חוברות זו לזו מתוך תיאום יצירתי ומתוך דקות ורגישות של הקשבה.
שנזכה להתחבר ל”בצלאל” אומן היופי הפנימי, שקיים בכל אחת ואחד מאיתנו. שלא נוותר על הזכות לרקום את חיינו מתוך מלאכת מחשבת של הדעת ושל הלב. שנרצה בכנות לקרב את הגאולה באמצעות ניגון חי, בתוך דיוק חי, של עצמנו באופן של מארג שלם עם סביבתנו.
