“ויאמר ה’ אל משה אמור אל אהרון קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים …” (ז , יט) רש”י בפרשה הביא את דברי המדרשים ( מדרש תנחומא וארא סי’ י”ד, ומדרש שמות רבה פרשה כ פסקה א) , מדוע לקו המים והעפר ע”י אהרון ולא ע”י משה רבנו? “אמר לו הקב”ה למשה, המים ששמרוך בשעה שהושלכת ליאור , ועפר שהגין עליך כשהרגת את המצרי, אינו דין שילקו על ידך, לפיכך לקו ע”י אהרון”. במדרש תנחומא יש תוספת בדברי משה רבנו, שאמר “יש אדם שותה מן הבאר משליך אבן לתוכה”, והיינו דברי הגמרא במסכת בבא קמא ( צב:) “בירא דשתית מינה מיא, לא תשדי ביא קלא” – בור ששתית ממנו מים אל תזרוק בו מקל, ופירש רש”י כלומר, דבר הנצרך לך פעם אחת שוב לא תבזהו.
בדברי חז”ל מצאנו מקורות רבים על חיוב הכרת הטוב, אפילו לבעלי חיים ולדומם. והנה כאשר אינו מכיר טובה לאדם שעשה עמו טובות, הרי יש בכך פגיעה חמורה באדם זה, אולם לא מובן איזו פגיעה יש בבעלי חיים ובדוממים, שיש חיוב להכיר להם טובה.
מובא במדרש ( שמות רבה פרשה ד פסקה ב) :בשעה שאמר הקב”ה למשה “ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים, אמר לו משה: ריבון העולם איני יכול מפני שקיבלני יתרו ופתח לי ביתו ואני עמו כבן, ומי שפותח פתחו לחברו נפשו חייב לו”.
והסביר רבי חיים שמואלביץ (שיחות מוסר תשל”ב מאמר לב) עד כמה מחייבת הכרת הטוב, שהרי הקב”ה ציווה למשה רבנו לנקום במדין, ואמרו חז”ל כי משה רבנו הבין שאין הכוונה בציווי שיבצע את הנקמה בעצמו שהרי לא יתכן שיוכל לעשות זאת מפאת חיובו בהכרת הטוב כלפיי המדיינים שעשו לו טובה בשעה ששה אצלם כשנמלט מפרעה.
אלא הכוונה שעליו לנקום על ידי שליח ומשה רבנו למד זאת ממכות מצרים שהקב”ה לא הביא את הג’ המכות הראשונות ( דם, צפרדע וכינים) על ידו אלא על ידי אהרון, כי למשה רבנו היה הכרת הטוב ליאור ולאדמת מצרים שניצול בעזרתם והכרת הטוב מחייבת.
מדברי חז”ל “הפותח פתח לחברו נפשו חייב לו”, נבין כי חיוב הכרת הטוב מונע כל אפשרות של נזק או צער עם מיטיבו. ויש ללמוד זאת מבני ישראל שיצאו ממצרים ולא נלחמו במצרים הסיבה הייתה חיוב הכרת הטוב כלפיהם שמנע מהם את היכולת להילחם בהם, ובשל כך “לא רצה הקב”ה שילחמו עמהם, אלא בקע הים לפניהם” (חת”ם סופר תורת משה פרשת בשלח). ונראה כי חיוב הכרת הטוב אינו רק מידה נאה ומתוקנת אלא אחד מעיקרי האמונה כלשון הכתוב בדיברה הראשונה:
“אנכי ה’ אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים”. ומבארים הראב”ע והרמב”ן (פרשת יתרו פרק כ פס’ ב) כי יציאת מצרים מחייבת עבדות להקב”ה מתוקף חיוב הכרת הטוב מכיוון שהקב”ה הוציאנו מבית עבדים – משעיבוד פרעה. וכפי שכתב רבנו בחיי (חובות הלבבות שער עבודת אלוקים) שאחד הטעמים לחיובנו במצוות התורה הוא בגלל הכרת הטוב שיש לנו לבורא עולם, שהוציאנו ממצרים והביאנו לארץ ישראל.
תרגום מעשי של הדברים אנו מוצאים בדבריו של רבנו ירוחם ליבוביץ משגיח ישיבת מיר (דעת חכמה ומוסר חלק א מאמר מא) :”עניין יציאת מצרים הוא קבלת עול מלכות שמים שהוא עניין להיות לו לעבדים, שכיוון שמכירים טובו וחסדו הבלתי גבול ותכלית של השי”ת ושהוא שליט ואדון הכל, מחייב זה שתצא מזה עבדות. שמההוצאה צריך לצאת הכרת הטוב, והביאור האמיתי של הכרת הטוב הוא עבדות והשתעבדות לבעל הטובה כלומר, הכרת הטוב כלפי בורא עולם שברא אותנו והוציאנו מבית עבדים, מחייבת אותנו להיות עבדיו.
ומתוך כך, לכשנתבונן נמצא קשר הדוק בין חובת הכרת הטוב לבורא ובין חובת הכרת הטוב לבני אדם.
והיינו דברי המדרש המובאים ברבנו בחיי : כל הכופר בטובתו של חברו סופו שיכפור בטובתו של הקב”ה. הרב דסלר ( מכתב מאליהו חלק ג עמ’ 95-101) אומר שעיקר הכרת הטוב הוא בראש ובראשונה מעלת נפש האדם עצמו, מי ששותה מי באר ולאחר מכן זורק לתוכו עפרו כן המכה דבר שהגן עליו מקלקל מעלת נפשו פוגם נפשו ומשחיתה.
ולכן יש צורך להכיר טובה גם לדומם שבאה ממנו טובה כדי לשמור על שלמות נפש האדם. אדם שאינו מכיר תודה נחשב כ”מופרך”, לא בגלל שפגע במיטיבו אלא בגלל שפגע בעצמו ובנפשו שלו. בשל כך , חיוב הכרת הטוב, אינו קשור כלל לעמל של המיטיב, אלא נובע מההטבה שנתקבלה.