“ויזכור אלוקים את רחל ויפתח את רחמה”
קפצה רחל אמנו לפני הקדוש ברוך הוא ואמרה: “ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתרה, ועבד בשבילי לאבא שנים וכשהשלימו אותן ז’ שנים והגיע זמן נשואי לבעלי, יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי, והוקשה עלי הדבר עד מאוד כי נודעה לי העצה, והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן ביני ובין אחותי כדי שלא יכול אבי להחליפני. ולאחר מכן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאוותיו וריחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה. ולערב חלפו אחותי לבעלי במקומי, ומסרתי לאחותי את כל הסימנים שמסרו לבעלי כדי שיהא סבור שהיא הרחל, ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המיטה שהיה שוכב עם אחותי, והיה מדבר עמה והוא שותקת ואני משיבתו על כל דבר ודבר כדי שלא יכיר לקול אחותי. וגמלתי חסד ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה.
ומה אני, שלא קנאתי לצרתי ולא הוצאתיה לבושה וחרפה, ואתה מלך חי וקיים רחמן, מפני מה קנאת לעבודת אלילים שאין בה ממש והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם”. מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא. אמר: “בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן. “כה אמר הקול ברמה נשמע נהיה בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו”. וכתיב “כה אמר ה’ מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך נאום ה’ ושבו מארץ אויב ויש תקוה לאחריתך נאום ה’ ושבו בנים לגבולם”.
רואים אנו כאן את גודל מעלתה של השתיקה מתוך כוונה לא לבייש את הזולת. רחל בזכות שתיקתה זכתה למה שלא זכו אברהם ומשה. טענותיהם לא נתקבלו לפני הקדוש ברוך הוא, ואילו טענתה של רחל נתקבלה. עד שאמר לה הקדוש ברוך הוא: ‘בשבילך אני מחזיר את ישראל למקומן”.
“ויזכור אלוקים את רחל ויפתח את רחמה” – אנו מוצאים שזכתה רחל לשכר נוסף. שכן מביא רש”י בשם המדרש “זכר לה שמסרה סימניה לאחותה”. הרי לנו בזה לימוד נפלא, שהרי כאשר ויתרה רחל ללאה ומסרה לה את הסימנים ידעה שהיא מפסידה בזה את הזכות להיות אשת יעקב, וממילא גם כן, לא תזכה שיעמדו ממנה שבטי י-ה. בכל זאת גילתה כוחות נפש עליונים ביותר, והעדיפה את שמירת כבוד אחותה על פני העתיד של עצמה.
הפסוק “ויזכור אלוקים” מלמדנו שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, וכל מי שהולך בתמימות ובדרך ישרה, לעולם לא ניזוק.
אדרבא, מתברר שרחל מצד עצמה הייתה עקרה, ואילו לא הייתה מותרת ללאה אלא נישאת ליעקב, באופן טבעי לא הייתה זוכה כלל להעמיד אף חלק מן השבטים. רק אחרי שעשתה את המעשה הגדול בזה, זכתה בשכרו להיפקד בבנים.
הג”ר חזקיהו מדיני סיפר לאחד מבני ביתו שבצעירותו לא הצטיין בכישרונות מיוחדים. מעייני החכמה נפתחו לו כשהיה מבוגר יותר, בגלל מעשה שאירע לו.
בהיותי אברך צעיר לשנים, למדתי בכולל אברכים שהחזיק גביר גדול בביתו על חשבונו. לא הייתי בעל כישרונות, אך שקדתי על לימודי בכולל. יום אחד אחד מהכולל שנתקנא בי יזם עלילה שנפלה עלי. הלך ושיחד את המשרתת הערבייה אשר באה לנקות את הכולל, שתוציא עלי שם רע ושתפרסם שבכל בוקר אני מפתה אותה למעשים לא צנועים. וכך בוקר אחד הרימה המשרתת צעקה והאשימה אותי בהתנהגות לא צנועה, וכולם האשימו אותי, חירפו אותי והיה חילול השם גדול מאוד. לא יכולתי לשאת את הבושה וברחתי משם.
ראש הכולל לא האמין למשרתת ופיטר אותה.
לאחר תקופה מסוימת באה המשרתת והתחננה אליי שאסלח לה. היא הבטיחה שתפרסם שהכל היה עלילת שווא ואחד האברכים שיחד אותה.
והוסיפה ואמרה שהואיל ואין לה פרנסה היא מבקשת שלאחר שתטהר את שמי שאני אבוא לבעל הכולל שיחזירה לעבודה.
מצד אחד שמחתי ששמי יטוהר מהאשמה הנוראה וכמעט נעתרתי לבקשתה. אך באותו רגע צצה בי מחשבה הפוכה. הרי חילול השם כבר נגרם, ועכשיו אם יתפרסם הסיפור האמיתי, יצא שוב חילול השם אודות התנהגותו המבישה של האברך. ולו עצמו ייגרם עלבון נורא. מוטב שאמשיך לסבול חרפתי עד יעבור זעם, ובלבד שלא לעורר מהומה מחדש. ההתלבטות הייתה קשה.
עד שהחלטתי לפנות למשרתת ולומר לה: מה שהנך מבקשת אשתדל למענך, אך אני אוסר עליך באיסור חמור גמור לספר לאיש את דבר השוחד והעלילה.
באותה עת שקיבלתי את ההחלטה הקשה אשר הייתה עלולה לסכן את כל עתידי בעולם התורה, הרגשתי איך מעיינות החכמה נפתחים אצלי. במקום הנזק שהיה צפוי מהחלטתי, זכיתי לסייעתא דשמיא במידה בלתי מצויה אשר הביאתני עד הלום.