הגמרא אומרת שהעיקר בעבודת ה’ היא כוונת הלב. הגרי”ל חסמן זצ”ל מוסיף שזהו גם יסוד הקוראן. התקרבות האדם לאלוקיו במחשבתו ובכניעת לבבו אליו, להידבק בו וללכת בדרכיו. מחשבה נכונה ודבקות הלב בעשיית הקורבן הם המעלים את ריח הניחוח למעלה למעלה. ולפיכך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשם שמים”.
גלינו מארצנו בעוונותינו הרבים ואין לנו לא מקדש ולא כהן, לא קרבן ולא מזבח אמרו חז”ל. שהתפילה נתקנה במקום קורבן. ולפי זה, כשם שהעיקר בעבודת הקורבן היא כוונת לבו של המקריב – כך גם בתפילה. “ולעבדו בכל לבבכם – איזוהי עבודה שהיא בלב, היה אומר זו תפילה”.
היגוי מילות התפילה ללא כוונת הלב בוודאי שאינו יכול להיקרא עבודה וממילא אין זו תפילה.
עצת היצר היודע את גודל מעלת תפילה בכוונה, ועל כן צד הוא הלב בפיתויו. הלב שבוי בקסמי השווא של היצר הרע, ומילות התפילה יוצאות מבין השפתיים. במהירות בלי תשומת לב וללא ריכוז המחשבה.
כאשר אדם בא להתפלל, אומרים חז”ל -באים כנגדו מלאכי השרת ומברכים אותו. גם הקדוש ברוך הוא מברכו ממקומו. אם נצייר לעצמנו את התכונה בפמליה של מעלה הרוגשת. מסביב לעבודתנו שבלב – כאשר הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו שולח לנו את ברכתו, ומלאכיו גבוהים כוח עושי דברו עומדים ומתפעלים, ומצטרפים לברכתו של הבורא עם עמו יקבלו תפילותינו צורה אחרת.
ועתה נשכיל גם להבין מה גודל הבושה והכלימה שצריכות לכסות את האדם שמופיע בבית ה’ להתפלל, ולבו בל עמו. הכל מצפים בשמים לקורבן, לריח ניחוח, ואילו הוא מפנה לבו לדברים בטלים. אין כאן עבודה ואין תפילה, אלי רק פטפוטי דברים אותיות מקוטעות.
על כן יש להיזהר מאוד שלא תהא התפילה על האדם כמשא. עלינו לדעת שעיקר כוונת הלב והכנעתו כמו שנאמר: “זבחי אלוקים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה”.
כאשר ישים אדם דברים אלה על ליבו – ידע כיצד להתפלל.