בספר “האיש על החומה” מסופר על התפרצות של קבוצת בריונים לביתו של הגרי”ח זונפלד זצ”ל, שאיימה לרוצחו נפש. בתחילה הגיב הרב בשלוות נפש ובקור רוח להשתוללותם של הבריונים. שלוותו הביכה את הבריונים שהגבירו את השתוללותם. כאשר זו החמירה, פרם הרב את חולצתו וגילה את לבו, וכך בחזה חשוף קם והתייצב מולם ואמר להם בקול תקיף: “הנני מוכן לקדש שם שמים! ירו בי ורצחוני אני מהאמת לא אזוז כמלוא הנימה!” בתגובה על הצעד המפתיע הזה נסוגו המתקיפים ויצאו מן הבית.
מאוחר יותר הסביר הרב את פשר התנהגותו ואת סוד הצלחתה במעשה שהיה בעיירה בפולין. באותה עיירה גר מלשין יהודי שהפיל פחד על יהודי העיירה. כולם פחדו ממנו.
בחוצפתו העז, לדרוש שיתנו לו כל שבת לשבת “במזרח” של בית הכנסת הגדול בעיירה, ולהעלותו “שישי”. באחד הימים נפטר רב העיירה ובמקומו נתמנה אחד מגדולי התורה שרצה דווקא רבנות של עיירה קטנה זו, למען יוכל לשקוד על התורה באין מפריע. היה לו בית מדרש קטן ליד ביתו ושם למד באין מפריע. מששמע הרב על מעשיו של המלשין ועל חוצפתו לבוא לבית הכנסת וליטול לעצמו עלייה חשובה, החליט לקיים מצוות “לא תגורו מפני איש”, ולשים קץ להתנהגותו בבאי בבית הכנסת.
באחת השבתות כאשר קרא הגבאי למלשין לעלות לתורה ,היכה הרב בחוזקה על העמוד וזעק: “מה לך ולתורה הקדושה? מה לפה טמא שמוסר ממונם ונפשם של ישראל לשלטונות לברך על התורה? המלשין המופתע ניסה בהתחלה להלום ברב, אך המתפללים מנעו זאת ממנו.
בכעס פנה המלשין הנעלב ועזב את המקום לא לפני שאמר: “אני אלמדכם לקח”.
לאחר כמה חודשים הוזמן הרב להיות מוהל באחד מכפרי הסביבה, בלוויית שנים מתלמידיו. בדרך הבחינו התלמידים במלשין הדוהר קרב אליהם. המלשין קפץ בזריזות וניגש בצעדים מהירים אל הרב.
לתדהמת התלמידים נעמד המלשין על יד הרב התכופף בהכנעה ואמר בתחנונים: “מורנו ורבנו סלח לי, מחל לי על כל מה שעוללתי וחטאתי כנגדך”.
כשסיים את דבריו קפץ בחזרה על סוסו ונעלם.
הרב ראה את פניהם הנדהמים של התלמידים ואמר: “הנה אסביר לכם פשר המאורע. כאשר ראיתי את המלשין דוהר על סוסו, חיפשתי מפלט והצלה באחד מפסוקי התורה הקדושה. והנה הזדמן לי הפסוק בשלישי “וכמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם”.
מיד התחלתי להרהר ולהפך בזכותו של אותו אדם. כמה אומלל הוא וכמה הוא זקוק לרחמים לאיזה תהום נדרדר. ומי יודע, אולי אם היה מקבל חינוך נכון בילדותו לא היה מגיע לאן שהגיע. כהנה וכהנה השתדלתי להפך בזכותו, עד שנכמרו רחמיי עליו ונעקרה מלבי כל טינה נגדו. ומכיוון שכך, פעל הכלל של “כמים הפנים לפנים”, נכנסה בליבו מחשבה טובה והחל להרהר: “אולי הרב צודק. כי הלא ודאי עשה מה שעשה מתוך כוונה טהורה לשם שמים, ולא לשם קינטור”. ובוודאי שמתוך מחשבות כאלה נתרכך לבו, והגיע לרגע של חרטה ובקשת סליחה.
משגמר הגרי”ח זונפלד את סיפורו אמר: “כדברים האלה הרהרתי גם אני בשעה שעמדו מולי חמשת הבריונים”. והוסיף ואמר שאת הרעיון הוא למד מהרב, אך הוא מצא מקור בתורה: כאשר באו המלאכים אל יעקב וסיפרו לו “באנו אל אחיך אל עשיו” שהיית אומר אחי הוא, אבל נוהג עמך כעשיו הרשע, עודנו בשנאתו. ואמנם עשיו שונא ליעקב אבל גם יעקב שונא אותו כי “משנאי ה’ אשנא”. והנה אחר כך “וישא יעקב את עיניו וירא והנה עשיו בא לקראתו וארבע מאות איש עמו”, כאשר ראה יעקב שהסכנה מתקרבת מה עשה? “וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו”, עד שנהיה כאחיו ממש. על ידי מחשבותיו לזכות נתעוררה בו האחווה, והתוצאות לא אחרו לבוא: “וירץ עשיו לקראתו ויחבקהו”, מביא רש”י מהמדרש: “אמר רשב”י הלכה היא בידוע שעשיו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו”.