” כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו: ואמרת לפני ה’ אלוקיך ביערתי הקודש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר וליתום ולאלמנה ככל מצוותך אשר צוותני לא עברתי ממצוותך ולא שכחתי “(כו , יב-יג)
“מצוות עשה להתוודות לפני ה’, אחר שמוצאין כל המתנות שבזרע הארץ, וזהו הנקרא וידוי מעשר, ואין מתוודין וידוי זה אלא אחר השנה , שמפרישין בה מעשר עני שנאמר ‘כי תכלה לעשר… ואמרת לפני ה’ אלוקיך בערתי הקודש מן הבית” (רמב”ם, פרק י”א מהלכות מעשר שני, הלכות א-ב) .

וידוי מעשרות בהלכה (בלשון חז”ל וידוי מעשר) הוא נוסח הנאמר לאחר ביעור מעשרות. נוסח הווידוי מופיע בתורה, ועל כן חובת אמירתו נחשבת כמצוות עשה מדאורייתא.
זמן אמירת הווידוי הוא לאחר השלמת ביעור המעשרות, הנעשה בערב פסח , בשנה הרביעית ובשנה השביעית למניין שנות השמיטה. אולם הווידוי לא נעשה מיד לאחר הביעור, מפני שלאחר הביעור היו משאירים מעשר שני ונטע רבעי, שמהם אסור לאכול לאחר הווידוי, כדי לאכלם בירושלים במשך ימי חול המועד פסח.
לכן דחו את הווידוי עד לזמן מנחה של יום טוב האחרון של פסח. מעיון בפסוקים עולה, שנותן המעשרות מתהדר בקיום מצוות ה’ במלואה, וכל פרטי המצווה נעשו על ידו כהוגן, ומתוך כך מתקשים אנו בהגדרת האמירה הזו על ידי חז”ל, “וידוי מעשרות” מה ראו להגדיר התפארות זו כווידוי? מה פשרו של ווידוי זה הרי הנותן כלל לא חטא? אדרבה, בדבריו מתפאר הוא שעשה ככל אשר נצטווה?
במשנה במסת סוטה (מז:) מובא: “יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשרות”. ולפי זה , יש לומר שווידוי מעשר משמעו הודאת מעשרות, ולא במשמעות של וידוי על חטא כלומר אמירת מעשרות , ובלשוננו הודעת מעשרות.
אלא שהשאלה רק מתעצמת, שכן לפי זה מדוע חז”ל נקטו לשון “וידוי מעשרות”, ולא כדמשמע מלשון המשנה “הודאת מעשרות”? ועוד, מה שייך לומר “להתוודות לפני ה’ ” אם המשמעות היא הודיה?
הספורנו בפרשתנו (כו, יג) מבאר את “ביערתי הקודש מן הבית” – בחטאינו ובעוונות אבותינו הוסרה העבודה מהבכורות אשר להם היו ראויות תרומות ומעשרות , כאומרו “ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם” (יחזקאל כ, כ) וזהו וידוי מעשר שהזכירו רבותינו ז”ל.
וכן על הפסוק “וגם נתתיו ללוי”, אומר הספורנו, ” … מודה אני כי גדול עווני , שגרמתי לבער הקודש מן הבית, ואף על פי שנתתיו ללוי וזולתו במצוותך, אני מתפלל שתשקיף השקפה לטובה במקום ההשקפה לרעה, הראויה לעווני”.
על פי פירושו של הספורנו – מובן השימוש בביטוי “וידוי מעשרות” שכך אנו מתוודים על סילוק תפקיד העבודה מן הבכורות אשר נגרם כתוצאה מחטא העגל, ואשר בעטיו הועברה העבודה אל הלווים. ומכיוון שהמצב לא תוקן – הרי שאף אנו שייכים במימד מסוים לחטא זה.
ואולם ב”משנה ראשונה” על מסכת מעשר שני פרק ה דוחה את פירוש הספורנו וזה לשונו: “מה שכתב תוספות יום טוב בשם רבנו עובדיה ספורנו, שהוידוי הוא שהוצרכנו לבער לבלתי תת אותם לבכורות .
לא נהירא, דהא תרומה לבדה, אינו חייב להתוודות ואינה טעונה וידוי אלא בכלל שאר המתנות , כדתנן (ביכורים פ”ב, מ”ב) “… ואי משום בכורות הרי תרומה עיקר בזה שהכוהנים נכנסו תחתיהם אלא הוידוי הוא למי שהשהה המתנות אצלו ולא הפרישן, או הפרשן ולא נתנם לבעליהם מיד, ומעשר שני וביכורים שלא העלן לבית הבחירה, והלכך תרומות שהם לכוהנים, לא שכיח דמשהי להו משום תקלה, ויכול ליתנם לכהן מיד בלא טורח, אבל מעשר, שמותר לזרים, אינו בהול ליתנו מיד, וכל שכן מעשר שני וביכורים שאי אפשר לו להעלותן מיד.
ואשכחן , שהתורה לא דיברה אלא במידי דשכיח …”. גישה זו של הפרשנים מחפשת את ה”חטא” כדי להצדיק את הלשון “וידוי מעשרות”.
הרמב”ן עורך השוואה בין מקרא ביכורים לבין וידוי מעשרות ועומד על ההבדל ביניהם. במצוות ביכורים נותנים את הפרי הראשון , מעמד הבאת הביכורים מתואר בחז”ל בססגוניות רבה המאפיינת את כל טקס הבאת הביכורים.
וכן אומר מביא הביכורים תודה לה’ על שנתן לו את האדמה , ובכך איפשר לו לעבדה ולנוטעה ולהוציא את פירותיה. לעומת ססגוניות זו, נתינת המעשרות ניתנת מתוך הרגשה אחרת לגמרי.
במתן המעשרות אין נתינה מדגמית בלבד אלא אחוזים רבים מהיבול צריכים להינתן לכהן, ללוי, לעני. לכן הקושי בנתינה גדול, ולא זו בלבד, אלא שההרגשה הפשוטה שהנתינה היא עבור הכהן הלוי וכו’ לצרכיו האישיים, מה שאין כן בנתינת הביכורים שמובאת לבית המקדש, התחושה היא, שזה ניתן כביכול לקב”ה. משום כך לפני נתינת המעשרות, יש להפנים בתוכנו שבעצם כל התבואה הינה של השי”ת.
ודווקא התפיסה שהכל ניתן לי מאת השי”ת – היא המכשירה את הנתינה, ומאפשרת את נתינת המעשרות כראוי.
לאור זאת יובן המינוח “וידוי מעשרות” בנידוננו שכן – הנוסח של “בערתי הקודש מן הבית וגם נתתי ללוי לגר ליתום ולאלמנה וכו’ “, מעיד על הצהרת הנותן שקיים את כל חובותיו ונתן מעשר ראשון, שני, עני וכו’ .
אך הנתינה לבד אינה מספיקה שהרי הנתינה זוקקת כוונה, רעיון, ועל חסרון כוונה זו אנו אומרים “וידוי מעשרות”. כאשר הנתינה נעשית רק “ע”פ הספר” – היא חסרה את ה”נשמה” של המצוה ומעידה על חסרון גדול.
התפיסה של “אמור לי מה חובתי ואעשנה”, היא גופה ההצדקה לביטוי “וידוי מעשרות”.