” לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אוכל נשך כל דבר אשר ישך. לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך למען יברכך ה’ אלוקיך בכל משלח ידך על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה “(כג, כ-כא) “לא תשיך” – אף הלווה עובר משום “לא תשיך לאחיך” ומשום “ולאחיך לא תשיך”, ומשום “ולפני עיוור לא תיתן מכשול” ( בבא מציעא ע”ה:)
איסור ריבית על פי ההלכה מתייחס הן לקבלת ריבית והן לנתינתה.
ריבית נקראת בתורה “נשך” או “מרבית”. רש”י מפרש את המילה “נשך” : “ריבית, שהוא כנשיכת נחש, שנחש נושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש, ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קדקדו. כן ריבית אינו מרגיש ואינו ניכר עד שהריבית עולה ומחסרו ממון הרבה”.
רבי שמעון שקופ בספרו “שערי יושר” מסביר את סיבת האיסור הגורף שהטילה התורה על הלוואה בריבית, למרות ההיגיון הכלכלי העומד בבסיסה : “העניין הוא שהתורה ירדה לדעת בני אדם – שהשתעבדות לקבל על עצמו ריבית קצוצה, אף שהלווה עושה ברצון, הוא רצון טועים, וכנעשה שלא מדעת.
שהוא בעצמו אינו מבין איך שהוא מפסיד לעצמו על ידי נשך ותרבית. ומטעם זה קראה התורה עניין זה כנשיכת נחש, שלפי שעה הוא כאב קל ואחריתו סכנת מוות.
ומטעם זה אסרה תורה עניין זה, שאף על פי שעל פי תורת המשפטים אין כאן גזל, שמדעתו הוא עושה, אבל בפנימיות העניין יהיה בזה תמצית גזל” (שערי יושר, שער ה’, פרק כ”ה) .
מדוע יש איסור ריבית דווקא בהלוואה? אם אדם מוכר לחברו חפץ, הוא רשאי להעלות את המחיר, ואם שני הצדדים מסכימים, לא יהיה בכך איסור. מדוע אסור ליצור רווח דווקא בהלוואה? וכן ישנו דיון בגמרא האם יש חובה להחזיר הלוואה או שמא זו רק מצווה “פריעת בעל חוב מצווה”.
בכל הדברים האחרים , ברור שאדם חייב להחזיר. מדוע רק בהלוואה ישנו דין שכזה, הרי אם אדם לקח הלוואה ברור שהוא צריך להחזיר אותה! כל השאלות הנ”ל מובילות ליסוד אחד. התורה קבעה שמלווה = מענק.
מצד אחד אפשרה התורה לאדם להרוויח כפי יכולתו , אך מאידך, קבעה שאדם ילווה לחברו כשחברו ניזקק, והתורה קבעה שהלוואה זו תהיה מענק, כי הכסף איננו שלו אלא של הקב”ה. דבר זה בא לידי ביטוי גם בדברי הגמרא ש”מלווה להוצאה ניתנה”. כלומר, כאשר אדם נותן הלוואה, הרי שהמעות הללו אינן שייכות כלל למלווה.
הלווה , אם ירצה, יכול לקדש בהן אישה, אך המלווה איננו יכול לעשות זאת, כי המעות ניתנו ללווה להוצאה, כמענק, ושוב אין זה הכסף של המלווה. לכן אין למלווה כל זכויות כעת בהלוואה, כי היא רכוש הלווה.
לכן, אם הוא לוקח ריבית הרי שהוא גוזל את הצד השני. יסוד זה מבואר ב”אור החיים” (שמות כ”ב, כד) על הפסוק “אם כסף תלווה את עמי” – אם יש לך כסף יותר מכפי צרכיך, עד שאתה יכול גם להלוות, דע כי “את העני עמך” – את חלקו של העני אתה מחזיק.
ההבנה המקובלת היא, שהרכוש הוא של האדם, ומסיבות מסוימות הא צריך לתת ממנו לאדם אחר. במהלך הנוכחי יש מהפך: הרכוש של האדם איננו בדיוק שלו “את חלקו של העני אתה מחזיק”.
יתרת הכסף שיש לאדם, היא למעשה פיקדון בידו, והוא צריך לתת אותו למי שזקוק לו. ייתכן שרעיון זה גלום במילה “צדקה”. המילה צדקה מעוררת אצלנו תמיד את הפירוש “נדבה לנצרכים” . אולם, לא זה מקור המילה. מקור המילה הוא “צדק”. צדק פירושו “יושר”.
כלומר, הנותן צדקה, לא עושה נדבה, אלא עושה צדק! פועל לפי מידת היושר. וגם דיני הלוואה הם חלק מצדק זה. ישנם טעמים נוספים המובאים בפרשני התורה:
א . אכפתיות מהזולת – אומר ספר החינוך ( ספר החינוך מצווה סח ) כאשר אדם מלווה את כספו בריבית בסופו של דבר הונו של המלווה יתפח בעוד הלווה ייהפך להיות עני וחסר כל. בורא העולם לא רצה שבקרב העם ישרור חוסר שוויון שכזה . ב . חוסר אמונה – אומר הכלי יקר ( ויקרא , כה, לו) לאדם שמלווה בריבית יש מקור הכנסה בטוח כביכול, והוא לא צריך לדאוג ולהתפלל לבורא עולם כמו כל בעל עסק אחר.
ג . עניין של היגיון – אומר רבי יצחק ערמה בספרו “עקדת יצחק” (שמות כב , כד) אם ללווה אין מספיק כסף והוא זקוק להלוואה, כיצד נוסיף עליו גם תוספת תשלום ריבית? חז”ל ראו את איסור ריבית כדבר עקרוני ביהדות, עד כדי ש”כל המקבל עליו עול ריבית מקבל עליו עול מלכות שמים, וכל הפורק ממנו עול ריבית פורק ממנו עול מלכות שמים”, ואף הוסיפו ואמרו שהסיבה שבורא עולם הוציא את בני ישראל ממצרים הייתה כדי שהם יקבלו על עצמם מצווה זו של ריבית ( ספרא לויקרא כה, לח) .
כתב ה’שולחן-ערוך’ (יו”ד קס, ב): “כל הנותן הלוואה בריבית – נכסיו מתמוטטים וכאילו כפר ביציאת מצרים ובאלוהי ישראל”. הרי כבר יצאנו ממצרים, ועל ידי כך נודע לנו שהחומרניות היא לא העיקר.
הרי כבר ה’ יתברך נגלה אלינו, ולימד אותנו אורחות חיים וחסד. ואיך יתכן שאדם מישראל ינצל את מצבו הקשה של חברו, ואת ההזדקקות הנואשת שלו לכסף, כדי להתעשר. אין זאת אלא שהתדרדר לכפירה באלוהי ישראל וביציאת מצרים. לכן גם עונש המלווה בריבית גדול, שנכסיו מתמוטטים