| “ואל בני ישראל תדבר לאמר איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו “(כז, ח) “ובן אין לו” – טעמא דאין לו בן, הא יש לו בן – בן קודם, מכאן שהבנים יורשים את האב ( ב”ב ק”י:) |
| על פי התורה כאשר אדם נפטר, רק הבן יורש, ואפילו הניח אחריו גם בנות, כדברי המשנה במסכת בבא בתרא ( פרק ח משנה א ): “סדר נחלות כך הוא, “איש כי ימות ובן אין לו, והעברתם את נחלתו לבתו” , בן קודם לבת. ובסוגיית הגמרא נתבאר הלימוד מהפסוק: “טעמא דאין לו בן, הא יש לו בן, בן קודם”. ועוד למדו בסוגיה שרק הבן יורש מהפסוק “והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה” (ויקרא כה, מו) – “בניכם ולא בנותיכם”. ודין זה נפסק להלכה בשו”ע ( חו”מ ס’ רעו סע’ א ) “סדר נחלות כך: מי שמת בנו יורשו, לא נמצא בן רואים אם יש לבן זרע, בין זכר בין נקבה עד סוף כל הדורות עומד במקומו ויורש הכל. לא נמצא זרע לבן , אם יש לו בת תירשנו. לא נמצא לו בת, אם יש לה זרע בין זכר בין נקבה עד סוף כל הדורות יורש הכל , לא נמצא לה זרע תחזור ירושה לאביו של מת”. יחד עם זאת מצינו בדברי הגמרא והשו”ע אופנים בהם יכול האב לצוות ירושה גם לבתו, וכמו שציין הרשב”ם ( ב”ב ק”י ע”א ד”ה: “והבנות”) : “לתקנת חכמים לתת לבנות “עישור נכסים” מהירושה, כמפורש בגמרא בכתובות ( ס”ח ע”א) ובשו”ע (אבן העזר סי’ קיג, סע’ ד) “הניח בנות רבות, כל שתבוא לינשא נותנים לה עישור הנכסים, ושל אחריה עישור מה ששיירה הראשונה, ושל אחריה עישור מה ששיירה שניה”. וכן מצינו ברמ”א שם שנהגו לכתוב באשכנז “שטר חצי זכר”, כלומר שהאב כותב לבתו מחצה מחלק הירושה של הבן. בסוגיית הגמרא בנדרים ( כח ע”א ) למדנו כי “דינא דמלכותא דינא” ופירש הרשב”ם שם : “כל מסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם, דינא הוא שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו, והלכך דין גמור הוא, ואין למחזיק בממון חברו על פי חוק המלך הנהוג בעיר משום גזל”. ומעתה על פי דברי הרשב”ם היה מקום לומר, שמכיוון שבזמננו מקובל בכל מדינות העולם, שגם הבנות יורשות שווה בשווה עם הבנים על פי החוק , יחולו חוקים אלו על פי ההלכה והבת תירש מ”דינא דמלכותא דינא”. אולם מרן ה”בית יוסף” ( חו”מ סי’ כו) הביא את תשובתו של הרשב”א באב שמתה בתו, ותבע את חתנו בערכאות שיחזיר לו את כל הנדוניה בטענה שאע”פ שבדיני ישראל הבעל יורש את אשתו, מכיוון שבדיני עכו”ם כל הנושא אשה על דעת המנהג הוא נושא, ועל פי המנהג תחזור הנדוניה לאב. והשיב הרשב”א בדברים נחרצים: “לנהוג כן מפני שהוא משפט העכו”ם אסור, וזהו שהזהירה התורה “לפניהם” – ולא לפני העכו”ם. ואם עתה יוסיפו לחטוא לעקור נחלה, הסומך על משענת קנה רצוץ זה ועושה אלה מפיל חומות התורה , וכל הסומך בזה לומר שמותר משום דינא דמלכותא טועה וגזלן הוא. דין זה הובא להלכה ברמ”א (בסוף סימן שסט) שביאר טעמו: “דלא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך, או שהוא לתקנת בני המדינה, אבל לא שידונו בדיני עכו”ם, דאם כן בטלו כל דיני ישראל. ומדברים אלו עולה כי אין כל תוקף לדיני ערכאות בהלכות ירושה משום “דינא דמלכותא דינא” והוא הדין איפוא בירושת הבת. ולפיכך בת התובעת את חלקה המגיע לה בירושה על פי חוקי המדינה ממון גזול בידה. בימנו אנו , מציבים דיני התורה ותקנות חכמים אתגר מיוחד בפני המערכת המשפטית – היהודית. מחד, כאמור, התורה אינה מותירה ספק מהו הדין המעשי והאידאלי – הבן קודם לבת. מאידך, חכמים בכל הדורות התחבטו בהלכה זו ובהתאמתה למוסכמות החברתיות והכלכליות שבימיהם. נראה שבין שני קצוות אלו ישנו גוף אחד המסוגל לגשר, והוא בית הדין שהפקרו הפקר. וכך כותב הריטב”א בתשובתו לחכמי ויאדוליד בעניין תקנות העיר הנותנות במידה מסויימת זכות לבת בירושה , בישבו תקנות אלו עם איסור ירושת הבת כמעשה הצדוקים (שו”ת הריטב”א ק”פ). הריטב”א מתייחס בדבריו לסיום הסוגייה בבא בתרא , לגבי שיקומו של שבט בנימין אחרי אסון פילגש בגבעה. לאחר שנהרגו בנים רבים משבט בנימין במלחמת האזרחים הנוראית, עמדה נחלת השבט בפני סכנה של אובדן, שהרי הבנות נותרו ללא בנים להתחתן עימם מן השבט פנימה, והיה ויינשאו לגברים משבטים אחרים תיפול נחלת בנימין לשבטים אחרים . כתוצאה מכך תיקנו חכמים תקנה חד פעמית . “ויאמרו ירושת פלטה לבנימין ולא ימחה שבט מישראל” – אמר רבי יצחק דבי רבי אמי: מלמד שהתנו על שבט בנימין שלא תירש בת הבן עם האחים. כוחו של בית הדין בדיני ממונות הוא עצום , הוא מסוגל לקחת מהבן ולמסור לבת וגם להיפך. |