“אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה … ” (ז, יב) “אם על תודה יקריבנו” – אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו כגון יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכין להודות שכתוב בהן (תהילים קז) :יודו לה’ חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה ” אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו, שלמי תודה הן וטעונות לחם האמור בעניין ואינן נאכלין אלא ליום ולילה . (רש”י ז, יב).
בפרשתנו מופיע הציווי להביא קורבן תודה, שעליו מבוססת לפי חז”ל ברכת “הגומל”. חז”ל (ברכות נד:) קשרו בין הבאת קורבן תודה שבפרשתנו למזמור ק”ז בתהילים, בו מתוארות תלאותיהם של השבים מהגלות, החוזרים דרך מדבריות וימים. המזמור מזכיר , שהמודים לה’ על הצרות מהן ניצלו “יזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברינה”. חז”ל תקנו ברכה להודאתם: “ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב”. כלומר, אף על פי שיש בנו חטאים ופגמים שבעטיים אנו עלולים להיחשב “חייבים” , בכל זאת הוא יתברך גומל לנו טובות ומציל אותנו מן הסכנות. לאחר הברכה עונים השומעים “אמן”, ומוסיפים: “מי [או הא-ל] שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה” (שו”ע או”ח ריט, א-ב) .
הרב אליעזר מלמד מסביר את הטעם להודאה על-פי הרב קוק ב”עולת ראיה” (עולת ראיה ח”א עמ’ שט-שיב): שגרת החיים מפריעה מאוד להכרה בכל הטוב שברא ה’ בעולם, וכך לעיתים במקום להודות לה’ אנחנו מתלוננים שחם מדי או קר מדי, צפוף מדי או ריק מדי וכו’. אבל אדם שהפליג בספינה , סבל מהגלים והקיא את בני מעיו, כשהוא חוזר ליבשה הוא יודע עד כמה החיים הרגילים נעימים וטובים, וראוי לו שיודה לה’. ולעיתים אדם מרגיש מועקה מחיי החברה שלא מספקים אותו ואולי אף מעיקים עליו, אולם כשהוא נודד במדבר, רחוק מחבריו, הוא מבין עד כמה החברה יקרה לו, ועד כמה נוח וטוב לחיות בתוך חברה מסודרת עם שירותים קהילתיים בסיסיים, כתשתיות מים, חנויות למזון, מסחר ושירותי בריאות. ועל כן כשיחזור לישוב עליו להודות. וכן אדם בריא לא תמיד יודע להוקיר כראוי את מצבו הטוב, ורק לאחר שנחלה הוא נוכח לדעת עד כמה הבריאות יקרה , וכשיבריא עליו להודות. וכך גם לגבי מי שנכלא בבית האסורים, פעמים רבות מדובר באדם שלא הכיר בערכם של החיים המסודרים על הצדדים המגבילים שבהם, ושאף ליותר ממה שניתן להשיג בדרך השגרתית , ופשע כנגד חבריו ונתפס ונענש. וכשיצא עליו להודות ולהכיר עד כמה נפלאים הם החיים הרגילים בעולמו שלהקב”ה, ועליו להתחרט על שלא הכיר בכך לפני שחטא
. ועל כן בנוסח הברכה אומרים: “הגומל לחייבים טובות”. ואף שלושת מברכי ה”גומל” האחרים נחשבים במידת מה “חייבים”, שלא הכירו לפני כן עד כמה ראוי להודות לה’ על הטוב שבחיים השגרתיים. ברכת ה”גומל” היא ברכה מיוחדת , שצריכים לברך אותה במניין, ובנוסף לכך צריך ששניים מהם יהיו תלמידי חכמים, שנאמר במזמור המתאר את הארבעה שעליהם להודות (תהילים קז, לב) : “וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו”, “בקהל עם” אלו עשרה, “ובמושב זקנים” היינו שני תלמידי חכמים. לפי שאמרנו למעלה , ששגרת החיים מונעת מאיתנו את ההכרה בערך החיים שהעניק לנו הבורא. וכך פעמים רבות הננו מסתובבים קודרים ועצבניים, וכל מיני אירועים קטנים גורמים לנו אי נוחות. אבל אותם אנשים שיצאו משגרת החיים וסבלו והסתכנו, יכולים להבין היטב עד כמה החיים השגרתיים טובים ומשמחים. כדי להשריש בתוכנו את ההכרה בטוב החיים, תקנו חכמים שיבוא אותו אדם שאיבד לזמן מה את הנעימות שבחיים הרגילים ויודה לה’ בפני מניין ובו שני תלמידי חכמים, ועל ידי כך , הן המברך והן השומעים, ידעו להתבונן יותר בערכם של החיים הרגילים, ויתקדש שם ה’ בעולם. אם טעה וברך שלא במניין, יש אומרים שיצא ידי חובתו (ריטב”א) , ויש אומרים שהואיל ולא הודה בפני ציבור – לא יצא (מאירי) .
ולכן טוב שיחזור לברך בלי שם ומלכות בפני עשרה (שו”ע ריט, ג) . ואם יוכל לשמוע אדם אחר שמברך “הגומל”, יבקש ממנו שיכוון להוציאו בברכתו. לכתחילה צריך שיהיו שני תלמידי חכמים בעת ברכת “הגומל”, אבל אם אין שם שני תלמידי חכמים, אין זה מעכב. אבל המניין מעכב, וכשאין מניין- אין לברך. ובשעת הצורך אף המברך מצטרף למניין .