פרשת תרומה - דבר הרב
זה הנותן בריא.
בפרשתנו הקב”ה מצווה אותנו לבנות לו משכן. והמשכן צריך להיות מכסף זהב ונחושת. וכך כל אחד נתן ממה שנדבה לבו מאחד מג’ סוגים אלו. ואומרים חז”ל שזהב – ראשי תיבות – זה הנותן בריא. כסף – ר”ת “כשיש סכנת פחד”, ונחשת – ר”ת “נתינת חולה שאמר תנו”. (היינו שכיב מרע שאמירתו מתקיימת בלי כתיבה לפני מיתתו). והיינו הכוונה בזה שיש ג’ סוגים במעלת הנותנים. ישנו אחד שנותן ממקום בריא, לשם שמיים, כי חפצו ורצונו לבנות משכן לקב”ה. והוא מרומז בר”ת “זהב”. וישנו אחד שנותן כי מבקש הוא על השכר (שיחיה, שיצליח, וכן כל פחד שרוצה להיחלץ ממנו) והוא מרומז בר”ת “כסף”. וישנו אחד שכבר אין לו כל כך מה לחפש בזה העולם ואז קל לו יותר לתת – “נחשת”.
והנה ידוע שהנתינה של האדם תלויה באהבתו את מי שהוא נותן לו. שאינו דומה מה שאדם נותן לבנו ממה שהוא נותן לבן חברו. וכן ככל שתחפץ האהבה כך תהיה הנתינה באופן מרשים ורחב יותר. ועל זה הדרך תהיה נתינת תשומת לבו להשם בכל חלקי חייו. לפי גודל אהבתו להשם כך יתייחס פחות לענייני העולם הזה. ולהיפך לפי גודל אהבתו לעולם הזה כך ייתיחס יותר לענייני העולם הזה. כי האהבה מסורה לעולם הזה או לעולם הבא. ולא תשכון בלבו של אדם ברגע נתון אהבה לשניהם יחדיו. (למעט ילדים שלא מבחינים בין השניים). והדבר ידוע שככל שאדם יגביר את מדורת לבו לאהבתו יתברך, כך יגדל חשקו בתפילה ובלימוד התורה הקדושה ובהדרכת ביתו ועסקיו בדרך השם. וממילא יכבה את האהבה לתאוות עולם הזה. ולכן כתוב “אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה” ופירש הרב המגיד : שכשהאש תמיד דולקת על המזבח (הלב) היא את ה-“לא” תכבה. והיינו שהאש אוכלה של המזבח . “אוכלת” את האש הזרה. (תאוות העולם).
אלא שכאן נשאלת שאלה קשה ומטרידה מאוד למי שאכן שואף לבוא לאש הקודש, ולחיות את חייו באש האמת : כיצד זאת ניתן להגיע לאהבה בדבר שלא הורגל האדם לאוהבו. (וגם בלתי נראה כל כך לכולם). ועוד איך זאת שהתורה אף מצווה : “ואהבת את השם אלוקיך”. ? והתשובה לכך (כנזכר בשהיו”א הקדמת חינוך קטן) : שאפשר לצוות על ההתבוננות!. פירוש כשיתבונן האדם בגדולת הבורא ויעמיק מחשבתו ותפיסתו בעוצם הבריאה ועוד יותר מכך בעוצם ההשגחה ואחדות הבורא. ויתבונן באפסותו כאדם, ויבין כי על אף כל זאת נבחר להיות שליח השם בעולמו ולתקשר עמו בכל מיני דרכי התקשרויות כבן אהוב שיש לו גישה לאביו המלך בכל עת. ממילא תתעורר בו האהבה והיראה. (כמבואר בתחילת ספר המדע לרמב”ם). ועל חובת ההתבוננות ניתן לצוות, והאדם יכול לכפות עצמו על כך. ונמצא שהאדם המתבונן, ככל שיתבונן ויחזק את הקשר שלו עם השם ועם תורתו הקדושה יחיה חיים אמיתיים, מלאי אהבה ואור להשם חיי החיים. שהרי גם אם הוא אדם ישר וטוב עלול הוא לחיות בדמיונות ובשקר (שלא במכוון) אם אינו מכיר באמיתת ההתקשרות אליו יתברך. ועל כן אהוביי אחיי ורעיי, יש לאדם לראות חובה וזכות עצומה לקבוע עיתים לתורה, וללמוד בדרך הכי ישרה עבורו את תורת השם. ולקיים את המצוות מתוך ההידור הכי גדול הבאה מתוך אהבה גדולה בלבו מהשם. כ”זהב” ובבריאות איתנה ולא מתוך דוחק או חלילה בלית ברירה. אלא מלכתחילה ולא בדיעבד.
וכיוון שזהו צו השעה. ואנו נמצאים בזמן המתאים לכך. יש לעורר על כך שניתנה לנו תושבי השכונה הזדמנות מדהימה שאינה ניתנת כל יום, לזכות ולבנות את מקדש המעט – היינו בית הכנסת. וכיוון שלצערנו ישנו מקום מוגבל, על כן יש לחלק את הזכות בין כל התושבים והלומדים והמתפללים. ויש לכל אחד להזדרז ולעורר את מדורת האש שבלבו ולזכות להיות מנותני הזהב (זה הנותן בריא) ולא לחכות לרגע האחרון שבו חלילה ישאר לו או לה (או לא ישאר) חלק קטן יותר. וגם אל יאמר בלבו. ממילא מה שישאר אני אתרום. כיוון שהבריא מזדרז לתת, ועוד שזכות הנתינה של המתאמצים והמזדרזים גדולה יותר וזהב יותר, וכבר אמרו חז”ל אל תאמר לשאפנה אשנה שמא לא תפנה. ועד”ז בעניננו. שיש להיות מראשוני ונכבדי העוסקים בקודש, ולתת ולהשקיע את הכוחות הנפשיים והגשמיים על מנת לזכות ולהיות הוא ובני ביתו ודורות העבר והעתיד שלו או שלה חלק מבית הכנסת לנצח נצחים בע”ה. שבת שלום.