בתחילת הפרשה מצוה הקב”ה על מתן יחס מיוחד לכוהנים בכלל, ולכהן הגדול בפרט. יחס זה אינו קשור במישרין לעבודת המקדש, אלא הוא נוגע בכל אורחות החיים. על דברי המשנה (גיטין נט, א) שקוראים בתורה לכהן ראשון, מפני דרכי שלום, מבאר התלמוד שמקור הדברים הוא כדלהלן: ר’ חייא בר אבא אמר מהכא: “וקדשתו” – לכל דבר שבקדושה. תנא דבי רבי ישמעאל: וקדשתו – לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון.
בהמשך קובע התלמוד שדין זה יסודו בדברי תורה, ומשמעותו דרכי שלום. וכן פסק הרמב”ם (הל’ כלי המקדש ד, ב) .: “וצריך כל אדם מישראל לנהוג בהן (=בכוהנים) כבוד הרבה, ולהקדים אותם לכל דבר שבקדושה, לפתוח בתורה ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון”. רש”י ביאר: “לפתוח ראשון – בכל דבר כבוד בין בתורה בין בישיבה הוא ידבר בראש. ולברך ראשון – בסעודה. וליטול מנה יפה ראשון – אם בא לחלוק עם ישראל בכל דבר לאחר שיחלקו בשווה אומר לו ברור וטול איזה שתרצה”.
וכך כתב ספר החינוך (פרשת אמור מצוה רס”ט) בביאור מצוה זו: “לקדש זרע אהרן, כלומר לקדשם ולהכניסם לקרבן, וזהו עיקר העשה, וכן להקדימם לכל דבר שבקדושה, ואם מיאנו בזה לא נשמע אליהם. וזה כולו לכבוד השם יתעלה אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו, שנאמר [ויקרא כ”א, ח’] וקדשתו כי את לחם אלוקיך וגו’, ובא הפירוש, וקדשתו לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון”. וסיים שם שמצווה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן. ומצינו כמה הלכות לקיים מצות ‘וקדשתו’. הנה נפסק בשו”ע (או”ח קל”ה ג’ ע”פ גיטין נט): “כהן קורא בתורה ראשון, ואחריו לוי ואחריו ישראל”, וביאר המ”ב (שם סק”ט): “דכתיב וקדשתו, וקבלו חז”ל שרוצה לומר לכל דבר שבקדושה וכו'”, וכן בהלכות ברכת המזון פסק המחבר (או”ח סי’ ר”א ב’): “לא יקדים חכם ישראל לכהן עם הארץ לברך לפניו דרך חוק ומשפט כהנה אבל לתת לו החכם רשות שיברך, אין בכך כלום. אבל כהן ת”ח מצוה להקדימו שנאמר ‘וקדשתו’, לפתח ראשון וברך ראשון”. והרמ”א (שם) הוסיף: שבסעודה הכהן בוצע ומברך ראשון על הפת אם הוא שווה לישראל, ואם הכהן עם הארץ, ת”ח קודם לו, ואם הכהן גם כן ת”ח אלא שהוא פחות מן השני, טוב להקדימו אבל אין חיוב בדבר”. וראה במ”ב (שם סק”ע) שאסור לת”ח להקדים לכהן עם הארץ לפניו, שמבזה בכך את התורה בפני ההמון בראותם שהחכם שפל לפני עם הארץ אף שהוא כהן , ודווקא אם מקדימו לפניו דרך חוק ומשפט כהונה אסור, אבל אם נותן לו רשות לברך שלא מחמת כהנה, רשאי.
וכתבו הפוסקים דבכלל לפתוח ראשון, הוא להיות ראש המדברים בכל קבוץ עם ולדרוש תחילה, והוא הדין בישיבה ידבר בראש. והמג”א מצדד שהלמוד מ”וקידשתו” הוא דאורייתא (ולא אסמכתא בעלמא כשיטת התוספות ). ומכל מקום אם הכהן רוצה לחלוק כבוד לאחר בכל זה, רשאי, ורק בקריאת התורה אינו יכול למחול. בעקבות כך שואל המג”א אם מצוות וקידשתו” היא דאורייתא ולא דרבנן , מדוע בזמנו לא מקפידים על דין זה ? ה’מגן אברהם’ מציע גישה הממצעת בין הרמב”ם והתוספות, לפיה היום הדין אינו דאורייתא בגלל ייחוס הכוהנים המוטל בספק. ועוד עולה מדברי הפוסקים, שמה שנאמר על מצות וקדשתו, לפתוח ראשון לברך ראשון ליטול מנה ראשון, אלו רק דוגמאות, והלכות כיבוד הכהונה נאמרו גם בעניינים נוספים, כגון לא להשתמש בכהן כאמור לעיל, הנוגעים לכבוד (לא בנושא שיש בו השלכה כספית).