פרשתנו מסיימת בפסוק המדבר בדין כשרות המאכלים : “לְהַבְדִּיל, בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר; וּבֵין הַחַיָּה, הַנֶּאֱכֶלֶת, וּבֵין הַחַיָּה, אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל.”
ולכאורה ישנה כאן כפילות – שהחיה הנאכלת היא ה”טהור”, והחיה שאינה נאכלת היא ,הטמא”.
אלא שיש כאן סוד (שמופיע באזכורים רבים בתורה ומובא הרבה בתורת הסוד בכלל והחסידות בפרט) שלא כל מה מה שמותר הוא כזה טהור. וע”ד המבואר על הפסוק “ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע” והיינו שרע אינו עדיין מוות, וטוב אינו עדיין חיים. ועד שיש פתגם חסידי שאומר ש”מה שמותר מיותר”. והדברים עמוקים מאוד..
ובהקדם שאומרת הגמרא : “כך היא אומנותו של יצר הרע – היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו עבוד עבודה זרה – והולך ועובד…” והיינו שאפילו היצר הרע שרוצה להכשיל את האדם, אינו בא אליו בטענה שלא תישמע… אלא בתחילה פונה אליו בדברים שהם קרובים להיות טובים, ואחר כך קרובים פחות, עד שרואה ששעת הכושר היא להפיל את האדם מדרכו הטובה, כי כמעט ולא נשאר בה מהטוב האמיתי. וממילא משם קל יותר להפילו ח”ו.
ועד”ז בין האסור לטמא. אינו דומה אדם שנשמר מהרע לאחד שנופל ברע, אך עוד יותר אינו דומה אדם שנפל ברע לאחד שממש מטמא את נפשו. כי הטומאה הינה דבר שנדבק (וכפי שאנו רואים בספרים שהטמא יכול לטמא עוד אחריו). ונמצא שיש הבדל בין אדם שלא הצליח להיזהר מהרע ונפל בו ולאחד שממש נטמא ר”ל. או בסגנון אחר שכדי שלא ליפול לטומאה יש לסור מרע. כי כוחות הטומאה צריכים קודם לאסור (מלשון בית האסורים) את האדם בהרגלים ובמידות רעות כדי שיוכלו לטמאו ח”ו ובכך לינוק מנו עוד ועוד ר”ל.
אך הנה כתוב בקהלת – “זה לעומת זה עשה האלהים” . שכמו שבדעה הרעה יכולים להגיע לטומאה ממש. כך בדעה הטובה אפשר להגיע לקדושה ממש. אך עדיין הטוב והקדוש אינם אותו דבר. והיינו שהטוב הוא מוכרח (שהרי אין לבחור ברע, וממילא מוכרחים לבחור בטוב. ואין בזה מעלה אלא חובה). וגם אדם יכול להיות טוב רק מתוך כך שהוא אינו עושה רע. בעוד הקדוש והטהור הינו מעלה שיש לעמול כדי להשיגם. שאין מספיק להיות “טוב” כי להיות טהור. כי הטהרה והקדושה דורשים עמל גדול ועבודה רבה. ואולי הדבר נרמז בכך שצריך היהודי להבדיל בין הטמא לבין הטהור, על ידי שבמדרגות הקטנות יותר והבהמיות יותר ידע קודם להבחין בין החיה הנאכלת – היינו העניינים המגושמים הטובים שאפשר וצריך לקבלם, לבין החיה אשר לא תאכל – והיינו שיש דברים חייתיים – שאסור ואין לקבלם.
אלא שהעבודה האמיתית נמצאת דווקא בלהתרחק עוד אפילו מ-לצאת ידי חובה מהמותר, שהרי מצד האמת אסור בכלל לרדת למטה מזה, ואין יתרון לאדם שעושה את מה שהוא חייב רק בגלל שלא עשה את האסור. (אם לא בדרכי התשובה כמובן ובדיעבד) והלא גם אפשר לקפוץ מהגג… ולא ייחשב זה גיבור שלא קפץ מהגג…. (אלא אם כן הוא שוטה או קטן, או שחרש מלשמוע). ולא זו בלבד אלא שיש כאן דרך עבודה. ועד שאומרים חז”ל: רוצה להתקדש ולהיטהר? “קדש עצמך במותר לך” ! והיינו שאדם הרוצה להתחזק ולילך בדרך השם הישרה והאמיתית, אין זה מספיק לשמור רק על מה שמותר, אלא שיש להתעלות מעל המותר, ולדעת כל אחד לפי מדרגתו ומעלתו (שהרי אין לדבר סוף, מצד חיבורנו לאין סוף ב”ה) מה שייך אליו ומה אינו שייך אליו כלל אף שהדבר מותר. וכי יצוייר שאדם צדיק וקדוש יאכל קילו בשר עם טחינה מגוגלת בלאפה, רק כיוון שזה כשר? ולכאורה מדוע לא? שהרי לא מצד הגאווה באנו? אלא שיש מותרות שאינם מותרות למי שעובד על דרכי השם באכילה ובשתייה, ובמשא ומתן באמונה, ובחיזוק הדעת וחלישות היצר וכו’.
ולכן רק מי שמוכן להקריב ולהקריב ולהתקרב עוד, (אך לפי מדרגתו ובזהירות והדרכה ראויה כמובן), רק הוא יוכל לצאת מחשכת החומריות, וטומאת העמים המהולה ומתחבאת מאחרי היתרים שונים ומשונים, ומעבר למסכים רבים ומוצפנים, ולהיכנס להבדיל, לתוך ביתו של מלך מלכי המלכים. בקדושה ובטהרה, בשירה ובזימרה, באהבה וביראה, באחדות ובדממה, בהמולה ובעוצמה, בדרך לגאולה.