שפרה בפרשה – פרשת נשא

שיעור בתורת הקבלה (העצמית). וכמובן הכנה למתן תורה (הכללית). ובכלל הרהורים על נתינה וקבלה (המעשית)

לכל אחד יש את המשא שלו לסחוב. פרשת נשא מגדירה בדיוק מה המשא המדוייק שכל אחד צריך לשאת. “זאת עבודת משפחת הגרשוני לעבד ולמשא”
עבודת הלוויים מפורטת היטב והיא משמשת קו מנחה לעבודה מאז בניית המשכן בימי הליכת בני ישראל במדבר ועד לימינו אנו בהתכוננות המתמדת לבניין בית המקדש השלישי יבנה במהרה בימינו אמן!
כל אחד יש בדיוק את המשא שלו לשאת. לפעמים זה רק איזה עור תחש מואדם קליל ולפעמים זה אוסף של כמה מוטות ברזל כבדים לאין קץ.
לכל אחד המשא שלו.
המדוייק.

מסע בעקבות המשא

כל אחד יכול לצאת למסע בעקבות הגדרת המשא המדוייק שלו כאדם, כיהודי, כשליח כאן בעולם. איזה משא ניתן לי משמיים והוא המשא הפרטי שלי ? ואיזה משא אני מעמיסה על עצמי שלא לצורך?
בסבך ההכנות למתן תורה הקרב ובא יחד עם ההכנות לשבת-חג שהולכים להעביר אותנו למוד חגיגי במיוחד למשך יומיים וחצי, אני מרגישה שהמשא שנמצא עלי הולך ונהיה כבד. וזה מוזר, כי המשא שניתן לנו מבחירה אלוקית הוא מדוייק. אין לו שום משקל עודף ואין לו שום קשר למה שאתה חושב על עצמך, הוא בדיוק מה שאתה יכול לסחוב ורואים את זה בהסתכלות פשוטה מסביב בחיי היום יום על כל מי שהולך עם המשא שלו בסביבתינו.
יש כאלו שנאנקים תחת העול וכורעים תחת הנטל – הם לא עומדים בעומס. ייתכן שהוא באמת רב ועצום אבל זה לא שהוא לא מדוייק. אם זה המשא שניתן להם אז יחד איתו ניתנו גם הכוחות. יש כאלו שלא מרגישים בכלל את עומס המשא, הוא לא נחשב בעיניהם ככבד ולעיתים הוא בכלל לא גלוי להם – אלו לעיתים יכולים לשכוח שהמשא ניתן כדי שיסחבו אותו ויעמיסו אותו ויעבירו אותו למקום הנכון שלו במשכן. אין מישהו אחר שייקח אותו במקומם – זה המשא שלהם ובשלב זה או אחר הם יצטרכו להתמודד עם סחיבתו.
ויש את אלו שמכירים במציאות ומסתכלים לה בעיניים ויודעים שהמשא לפעמים הוא כבד, לפעמים הוא בלתי מורגש ולפעמים הוא ממש בלתי נסבל, אבל הוא לעולם לא משתנה, המשא הוא תמיד אותו משא, התפקיד והמשקל מוכתבים מראש
הדבר היחיד שמשתנה זה אתה.
כשכבד לך – אתה לא בתפקיד. היציאה מסנכרון כלפי מטה, וההתחשבות רק במה שקורה בעולם הזה היא זאת שמפילה אותנו לחשוב שהמשא שלנו הוא לא המשא הנכון ואני לא מדברת על נסיונות קשים מנשוא, על מחלות או דברים שלא נדע. אני מדברת על המשא היומיומי, השגרתי והכי טריוויאלי שניתן לנו לחיות איתו. אני מדברת עלינו.
בראש ובראשונה המשא הראשון שמוטל עלינו לשאת הוא את עצמינו. ולפעמים זה חתיכת תיק שבכלל אי אפשר לתאר מאיפה נפל עלינו משא כזה.

תורת הקבלה

כאן נכנסת לתמונה תורת הקבלה. לא, לא זאת מהמרכז לחקר…הקבלה שאני מדברת עליה היא הקבלה העצמית. ולא בכדי עולה העניין של קבלה עצמית בעומדנו בפתח קבלת התורה.
ימים אלו הם ימים מסוגלים והיום אנחנו נכנסים לשלושת ימי ההגבלה שכל העם חנו כאיש אחד בלב אחד מול ההר. שלושה ימים של עבודה רצינית של קבלה עצמית, של קבלת עול מלכות שמיים, של קבלת התורה בשמחה ובפנימיות (הלוואי אמן!) חלק מקבלת המשא שניתן לנו לשאת הוא הידיעה שאנחנו צריכים לשאת את עצמנו בגאון וביושר בעולם הזה.

אני לא יכולה לקבל שום דבר אחר, אף אחד אחר בעולם שלי, שום משא ושום תורה אם אני לא מקבלת קודם כל את עצמי. כשאני פועלת בצורה לא נכונה בעולם, גם מבחינה תורנית וגם מבחינה אישית בהתנהלות היומיומית שלי בבית אני לא נושאת את המשא החשוב מכולם בצורה מדוייקת.

נהייתי כבדה

שמתי לב שהמשא נהיה כבד בזמן האחרון, בבית, בעבודה, עם הבעל, עם הילדים…מה קרה? זה נשמע כמו סיפורים של בת 8 שחוזרת מהכיתה אחרי ש”כולם” עצבנו אותה ועשו לה ושתו ולקחו לה…מה המסכנות הזאת שנפלה עלי?
מה פתאום כל כך כבד המשא שאני נושאת כבר קרוב לעשור? פתאום הכל קשה…עבודות הבית, סבלנות עם הילד, הקשבה לבעל, נוכחות של אנשים אחרים מסביבי, אני עצמי קשה לי ובלתי נסבלת באופן כללי…מה כבד עלי כל כך המשא לפתע? והתשובה היא פשוטה. המשא לא נהיה כבד יותר. זו רק אני שנהייתי כבדה. הקושי לשאת את עצמי, לקבל את עצמי על כל המורכבות שאני או כל אדם ואדם מביא עימו, הפכה את המשא לבלתי סחיב בעליל.

ניסיתי לראות מה כבד במשא שלי והמשכתי להפליג בפרשה עד שמצאתי את התשובה. זה לא היה ענייני בעל קנאי או אישה סוטה ברוך ה’, לא מים מרים ולא נזירים (הפרשה שלנו הפעם באמת מלאה בכל טוב) זה היה המשא שנושאים הנשיאים המביאים את קרבנותיהם בזה אחר זה. הנתינה שאמורה להיות החלק הטוב והקל והממלא שבמשא שלי, הפכה לכבדה מנשוא והפסיקה למלא אותי בהכרת תודה אלא במרמור. מנתינה זה הפך לרטינה מתמדת על כמה קשה המשא, עד כמה אין לי כוח למסע ובכלל כמה אני מסכנה ועושה בשביל כולם ולאף אחד לא אכפת.
לא קיבלת את עצמך!? לא קיבלת את המשא שלך ואת תפקידך בעולם?! באותו רגע יצאת מתוך המשוואה, הוצאת את עצמך מהסנכרון האלוקי והפכת את המשא שלך לעופרת שלא ניתן להזיז אותה מילימטר.

יש לי תחושה של ד’ה-זה-וו

במקום הזה אין מי שיכול לעזור לך. את מסכנה, את אבודה, את קורבן אומלל של הנסיבות המצערות ואין מוצא אלא לקרוס ולוותר.
אלא אם כן שמים לב לנתינה.
את הבאת הקרבן של 12 הנשיאים היה אפשר לפרט בדיוק רק פעם אחת בלבד ומהנשיא השני לציין כי גם הוא הביא את אותו קורבן כמו הראשון. וכך בשלישי וגם ברביעי וכן הלאה. איך בתורה שמדייקת על כל תג ועל כל פרט, יש פירוט כל כך נרחב שחוזר על עצמו שוב ושוב ושוב 12 פעמים ואומר בדיוק אותו הדבר…? נראה מיותר ומייגע משהו.
אבל שם הטמון הסוד.
הנתינה יכולה להיות תמיד אותה נתינה בדיוק, הקרבן הוא אותו קרבן, כי זה בדיוק מה שה’ רוצה וצריך לקבל. אבל כאשר אתה יוצא מהגדרות הנתינה שניתנו לך ואתה מוסיף משהו, או מוריד משהו, או משנה משהו, או חושב שבשביל שההוא יאהב אותך אתה צריך לעשות כך, ובשביל שההוא יפסיק להטריד אותך אתה צריך לעשות אחרת, ובשביל לספק את רצון כולם צריך להתנהג ולתת משהו אחד, ובשביל לא לעצבן צריך לתת משהו אחר, או אז ניתקת את עצמך מצינור החיים ועברת לינוק מהקליפה ושם המשא הופך לכבד. אי אפשר לכתוב “כנ”ל” על כל מה שהנשיאים הבאים נתנו כי למרות שזה נראה בדיוק אותו דבר כמו מה שהנשיא הקודם הביא – זה לא! לכל אחד יש המשא הפרטי שלו לשאת, את הקרבן שלו להקריב ואפילו אם זה נראה ב-ד-י-ו-ק אותו דבר כמו של השני אז זה לא!!! וחשוב שנבין שאין כאן שום מקום להשוואות, גם אם זה נראה אותו דבר עצמו, זה המשא הפרטי שלך והוא רק שלך, צריך לדעת איך לסחוב אותו וצריך לדעת גם איך להקריב אותו לה’.

ויהי בימי אחשוורוש

מצאתי את עצמי נותנת המון. לילדים שלי. המון תשומת לב, המון הקפדה על פרטים. המון מילוי צרכים של כל מה שהם רוצים, רצו וירצו עוד בטרם הם עצמם חשבו על כך. זה רוצה את שלו ככה וזו צריכה את שלה ככה,
ההוא תיכף יבקש את זה ובשביל שהשניים שם לא יריבו כדאי להביא להם את זה. המון נתינה, המון התחשבות, אבל לא מהמקום הנכון. קצת התחלתי להזכיר לעצמי את אחשוורוש, הכל כרצון איש ואיש ואנחנו יודעים איפה זה נגמר…
פתאום נפל האסימון, יחד עם קריאת הפרשה שלנו. צריכה להיבנות משוואה שתעמוד איתן על בסיס הקבלה מלמעלה של המשא המדוייק שניתן לנו.
כשנקבל את המשא, נקבל את עצמנו
על ידי קבלת עצמינו נוכל גם לתת לאחרים את מה שמדוייק להם.
על ידי נתינה נכונה וקבלה נכונה נוכל גם בעזרת ה’ לעמוד כאיש אחד בלב אחד מול ההר ולקבל את התורה בשמחה ובפנימיות גם השנה.

שבת שלום וחג שמח
שפרה