שפרה בפרשה – פרשת פנחס
על שלמות וניגוד, פמיניזם חסידי ונשים חכמוניות
כאשר רצה הקב”ה לברוא שלמות – הוא ברא ניגודים.
בואו ניקח את אדם וחווה למשל. אם כל הנשים ואב כל הגברים, בלתי ניתנים להפרדה, בנויים בשלמות מוחלטת מאותו גוף, צלע מצלעי וכו’ ועם זאת תפיסת העולם כל כך שונה, כל כך הפוכה. השלמות שבניגוד. רק ככה הם יכולים להיות ביחד בשלמות. רק ככה הם יכולים לעשות עבודה, בניגוד הבלתי נסבל הזה שמספק להם ולנו קונפליקטים לכל החיים בשביל שנתייגע על פתירתם.
השלמות הזו באה לידי ביטוי גם בחיבה העצומה שחש הקב”ה לעם ישראל, אותו עם שמטריד אותו יום וליל עם דרישות בלתי אפשריות, עם געגועים לדמיונות שווא לסירי בשר במצרים ועם חטאים מקוריים חדשות לבקרים, אותו עם שמשגע אותו ואת משה גם יחד, הוא אותו עם סגולה, הנבחר מכל העמים שעבורו משה מוכן לתת את חייו ואותו מונה הקב”ה שוב ושוב כדבר החביב עליו שרוצה לדעת מניינו.
הניגוד הזה בין השלמות שלנו כנבראים בעלי צלם אלוקים, לבין החסרונות שלנו כבני אדם ארציים בעלי כל כך הרבה פינות הזקוקות לתיקון. הורים לילדים, בעלים לנשים, רעיות לגברים – בכל המקומות האלו נמצאת היכולת ליצור שלמות נהדרת אך לעיתים קרובות (מדי) היא מתנפצת אל מול גלי המציאות ומתוך הרסיסים צריך לבנות שוב ושוב את התמונה השלמה מחדש.
אחרי מניית כל בני הפרצי והזרחי, התולעי והפוני (תנסו להקריא את החלק הזה מהפרשה לילדים… הם ייקרעו מצחוק) אז באמצע כל הספירה הזאת יש עצירה בעלילה ואנו פונים להכיר את בנות משפחת בן-חפר הידועות בשם הקליט “בנות צלפחד” (שלא ברור איך שום להקת בנות לא אימצה את השם הזה עדיין…) חמש בנות, חמש נשים החוזרות אלינו בהמשך כאשר מחלקים נחלות לכל העם. הן מתייצבות מול משה ולפני כל הנשיאים ודורשות ונושאות דברן לגבי חלקן שנגרע. מאחר ומדובר כדברי רש”י בנשים חכמוניות, משה נותר קצת המום מכל המעמד הפמיניסטי המרשים הזה וכדי לתמוך בו במהלך הלא צפוי, עונה הקב”ה ופוסק כי אמת הן דוברות ואכן ראוי לתת להן את נחלת אביהן. תגידו לי שזה לא הצעד הכי מרשים שנעשה על ידי נשים מאז נפלה רבקה מן הגמל?!!
למעשה, אני מסתייגת מלקרוא להן פמיניסטיות, כי בתור פמיניסטית לשעבר ב”ה אני חושב שהפמיניזם ומה שעשו ממנו הוא אחד העלבונות הבוטים למין הנשי. כל המטרה של הארגון הייתה להסיט נשים מתפקידן העיקרי בעולם ולהעביר אותן לאט לאט לצד הגברי ולהפוך אותן לגבר-גבר האולטימטיבי על מנת שיוכלו לעשות הכל כמו הגברים, ולקבל שכר כמו הגברים ולהתנהג כמו הגברים ויש כאלו שגם הלכו על מראה של גבר ובכך סגרו מעגל. אבל מה הן שכחו, כל הפמינסטיות החביבות הללו? הן שכחו מה זה להיות אישה. ואישה תפקידה הוא (מוכנים…תופים ….) להוריד נשמות לעולם, שזה בשפה ברורה יותר – ללדת.
דממה בקהל.
עד היום, שלושים ומשהו שנות חינוך שקדמו לחזרתי בתשובה, מתקוממות בשקט נגד המשפט הזה. לפמיניסטית לשעבר ובוודאי לכל הפמיניסטיות בהווה, זה לא פשוט לומר משפט כזה “תפקיד האישה הוא ללדת” ועוד להישאר בחיים. חינכו אותנו לחשוב שזה מנמיך. חינכו אותנו לחשוב שזה אומר שאנחנו הופכות אוטומטית למכונות לייצור ילדים, חסרות כל תפקיד או ייעוד אחר בעולם. אשה שהולכת בקו בזה בוודאי שמוותרת על כל מהותה וזהותה וגזרתה לטובת הולדת אינספור ילדים ורצוי בלי רווח של יותר משנה בין אחד לשני וכמובן שגבר חמור סבר ועז מבט קובע בשבילן שזו מהות חייהן ואסור להן לעשות או לרצות שום דבר אחר. חוץ מלבשל כמובן. לאותו גבר חמור סבר.
אז אחרי כל השנים שכל כך האמנתי בדרך הזו ונלחמתי על הסרת כל פינה נשית או רצון להיות אמא של מישהו או רצון בכלל לבנות משפחה …אחרי כל זה בא הקב”ה ואמר לי: עד כאן הסיבוב שלך, עכשיו תורי. ולקח אותי, כמו שלקח הרבה אחרות וטובות מרחובותיה הפמיניסטיים של תל אביב והחזיר אותי לכור מחצבתי והכיר לי את בעלי החסיד, ואת הרבי, ואת ילדיי העתידיים ואת הצד הנשי שלי, ואת היכולות האימהיות שבי, ואת עובדת היותי אישה בלי צורך להיות הגבר של הבית והוא ממשיך להפתיע אותי כל פעם מחדש כאשר אני מסתכלת על ארבעת הילדים שצועדים אחרי, או לפני או מצדדי ומבינה שהם שלי. זו המהות שלי, להוריד נשמות לעולם.
חוצמזה יש לכל אישה עוד מלא יכולות, שאיפות, הישגים, רצונות, הגשמות, קריירה, בגדים, חברות, שיעורי תורה, קניות, בישולים, טיסות לחו”ל, עבודה, אתגרים, פרנסה, אהבות, קשיים ומכשולים בדרך שמפילים או מעלים אותה כל פעם מחדש. אבל כל זה בא, רק אחרי שהיא קיבלה והפנימה את עובדת היותה אישה. יש לי גיסה מדהימה, שאינה שומרת תורה ומצוות (כאילו, היא עושה מצוות כל היום, אבל היא רק לא קוראת לזה כך) והיא הביאה שבעה ילדים לעולם, והיא בנתה מרכז ענק לעזרה למשפחות נזקקות ואיך שאני תופסת את ההסתכלות שלה על החיים, היא מבינה את העובדה שכל ההגשמה העצמית שלה מתחילה מהרחם. כן, כן ממש כך. לפני כל דבר אחר ענק שהיא, היא קודם כל אמא, היא קודם כל בונה את המשפחה שלה והיא מבינה שאפשר לנהל מרכז חברתי מרשים ולהנות מהעוצמה והאתגר שבכך בדיוק כמו שאפשר להרגיש אותה מידה של סיפוק מהחלפת חיתול לילד שלך או לנכד.
התנועה הפמיניסטית פיספסה את המטרה כאשר מרוב נסיון להיות בדיוק כמו הגברים, היא מחקה מהמשוואה את החלק הנשי של האישה והפכה את כולם לאותו דבר. אבל אנחנו לא. מבט אחד קצר במראה מבהיר זאת בדיוק רב. אנחנו לא אותו דבר ויש סיבות אלוקיות לעניין. ורגע לפני שאני הופכת את חמש המוסקטריות הצלופחדיות לנושאות הדגל הפמיניסטי התורני, אני חוזרת בי ואומרת כדברי רש”י שהן פשוט היו חכמוניות. לא ניסו להיות כמו הגברים אלא לא בושו ולא ויתרו על מקומן כנשים ומתוך המקום הזה דרשו מה שמגיע להן כנשים בסיטואציה מאוד מסויימת שלא היה לה מענה ובזכות תעוזתן נוצר תקדים משפטי אלוקי בעולם שעליו מתבסס המשפט היהודי מאז ועד היום בתחום הירושות.
אז ירושה לנו מאבותינו וגם מאימותינו שכל אדם צריך לזכור את מקומו וייעודו בעולם. אדם וחווה, גבר ואישה, כל כך שלמים, כל כך שונים ועם זאת ואולי רק בגלל זה החיבור בינהם הוא מושלם, כי כשהקב”ה רצה לברוא שלמות הוא ברא את הניגוד. ורק החיבור בין שני הניגודים יכול ליצור את האחדות המושלמת.
שבת שלום, משפרה.
