הרב ראובן כהן

דוד המלך, נעים זמירות ישראל, פותח את ספר תהילים בהגדרה מיהו האדם המאושר באמת. כל אדם מחפש להיות מאושר אבל האושר האמיתי. הוא מנת חלקו של האדם העוסק בתורה בלא חטא ועוון. לימוד תורה שכזה נעשה על ידי “סור מרע”. דהיינו הבריחה והזהירות מעניינים לא טובים, ועל ידי “ועשה טוב”. דהיינו לימוד תורה בכל לב ונפש על מנת לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים.

האושר של האדם הזה הוא לא רק אושר רוחני אלא מתבטא בשכר גשמי של הצלחה. בכל אשר יעשה ושפע טובה בלא מחסור. ואילו הרשעים יסבלו מכאובים וחוסר מנוחה ולא תהיה להם תקומה.

כשמשה רבנו מברך את ישראל לפני מותו, מסיים הוא את ברכתו וחותם. “אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה’ מגן עזרך”. ולכן כהמשך ישיר לברכה זו בוחר דוד לפתוח את ספר תהילים באומרו. “אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים”. כמו כן, יכל דוד לומר בפשטות “ארור האיש אשר הלך בעצת רשעים”. אבל בחר שלא להוציא דבר מגונה מפיו. בדומה למה שמצינו בתורה שאמרה “מן הבהמה אשר איננה טהורה” ולא אמרה “הבהמה הטמאה”.

האדם בכלל ויהודי בפרט מתייחד בכך שיש לו נתיב ודרך חיים, אבל צריך הוא לבחור בדרך הישרה.

אדם שהלך בדרך הנכונה הוא אדם “אשר לא הלך בעצת רשעים” והוא לא מתפתה לעשות כמוהם, אך בד בבד הוא נוקט במשנה זהירות ואפילו “בדרך חטאים לא עמד”, כלומר הוא לא עומד בדרך שחוטאים עוברים בה כי חושש שאם יפגוש בהם יסיתו אותו מדרכו הישרה.
בנוסף, “במושב לצים לא ישב” וזאת על מנת שלא תכנס עצתם ללבו.

הנטייה לרע היא תהליך. בתחילה אדם “הולך” בעצת יצרו מידי פעם ומתנסה בתאוות העולם הזה, אחר כך הרע “עומד” בנפשו של האדם ומסיתו, ולבסוף “מתיישב” אצלו בקביעות לרדוף אחרי ההבל והריקנות ולסור מן התורה והמצוות.
אותו אדם לא מסתפק רק בהימנעות מן הרע אלא גם מוסיף בפועל בטוב על ידי ש”בתורת ה’ חפצו”, הוא חפץ רק בתורה ומשתדל להשיג ולהבין את הוראותיה ודרכיה, “ובתורתו יהגה יומם ולילה” על מנת לקיים אותה בפועל.

כאמור, מלבד האושר הרוחני של אדם זה, יש לו גם שכר וגמול גשמי שהוא לא ידע מחסור, בדומה ל”עץ שתול על פלגי מים” שבעקבות נטיעתו במקום רווי במים “פריו יתן בעתו” – נותן הוא פירותיו בזמן והוא תמיד רענן ופורח, “וכל אשר יעשה יצליח” כלומר צאצאי האיש הזה יהיו כמוהו כמו שכל הנטיעות שנוטעים מהעץ הזה יצליחו וילבלבו.

בניגוד להצלחתו ואושרו של האיש העוסק בתורה בלא חטא “לא כן הרשעים” – הם לא יהיו מוצלחים כמוהו אלא להיפך יסבלו מכאובים רבים “כמוץ אשר תדפנו רוח”, כמו פסולת התבואה שנעה ונדה ממקום למקום ומתעופפת מנשיבת הרוח בלא מנוחה, ו”על כן” בשל דרכם הרעה “לא יקומו רשעים במשפט” כלומר ביום הדין, הוא יום המיתה, לא תהיה להם תקומה, וגם לא תהיה תקומה ל”חטאים בעדת צדיקים” כי רק נפש הצדיק ביום המיתה מתענגת מזיו ה’ בעולם הבא.

ההבדל בין סופו של הצדיק וסופו של הרשע אינו מיקרי אלא נעשה מתוך ידיעה “כי יודע ה’ דרך צדיקים” ומכיר מיהו באמת צדיק שמגיע לו שכר על דרכו, אבל “דרך רשעים תאבד” – סופה שילכו הם לאבדון.