תהילים – פרק ז

הקדמה לתהילים פרק ז

פרק תהילים ז נכתב לאחר מות שאול וביסוס מלכותו של דוד על יהודה ועל כל מלכות ישראל.
לאחר שתמו כל הקרבות בתוך הבית פנימה ודוד המלך הצליח להכניע את אויביו ולאחר מות שאול במערכה נגד פלשתים.
דוד המלך משחזר לעצמו את השתלשלות האירועים ואינו מאמין למה שקרה לו. הוא היה נער קטן ומאד שנוא בקרב בני משפחתו שהייתה משפחה חשובה בעם ישראל, אחיו של דוד שנאו אותו משום שחשבו שהיה ממזר (נאריך בעניין זה במקום אחר). לכן, אחיו שהיו גיבורי חייל ואנשים מכובדים שלחו אותו בעודו קטן לרעות את הצאן במקום מרוחק מהבית. כדי שלא יראו אותו ושלא יוציא שם רע למשפחתם. הם קיוו שחיה רעה תטרוף אותו.
משם, ממקום זה של ריחוק ושנאה לקח אותו המלך שאול להיות לו למנגן ואהבו מאד.
כבר בשלב זה עלה דוד הנער לגדולה. מילד דחוי ועזוב בביתו הפך להיות מקורב בבית המלך עד המקום הקרוב ביותר למלך.
בינתיים שמואל הנביא מקבל ציווי מה’ שעליו למשוח מלך אחר תחת שאול מאחר ושאול חטא ועבר על רצון ה’ במלחמה עם עמלק. שמואל הנביא מחפש את משיח ה’ הבא עד וכאשר פוגש אותו הוא מושח אותו למלך הבא של ישראל.
לאחר כל זאת הורג דוד את גוליית הפלישתי ונודע בבית המלך ובכל ישראל כאיש גיבור חייל. הוא הופך להיות המוציא והמביא את העם למלחמה במלכות שאול. לאחר ששאול קינא בדוד רצה להורגו ואין זה דבר פשוט כי אם המלך בכבודו ובעצמו על כל חיילותיו רדף אחריו אך ה’ הצילו מכל אויביו ונתן לו את המלוכה על כל ישראל ועשה להם תשועות גדולות כנגד כל אויביהם.

” שִׁגָּיוֹן לְדָוִד אֲשֶׁר שָׁר לַיהוָה עַל דִּבְרֵי כוּשׁ בֶּן יְמִינִי.” פותח המלך דוד את פרק התהילים הזה במילה שאינה מצויה בתורה (רק בעוד מקום אחד). “שגיון” – מלה זו מורכבת משתי מילים הגיון ו שיגעון שהן שתי הפכים. אומר דוד המלך אני רואה את כל מה שנעשה איתי ומבין את ההיגיון שמאחורי הדברים אך מרב שהניסים והחסדים שנעשו איתי מפליאים זה נראה כמו שיגעון (חלום, חסר סיכוי, לא מציאותי).

ולמי ה”שיגיון” הזה קרה? לי. “לדוד” ולכן אני “שר” ומי ביצע את כל המהלכים האלה ולכבודו אני שר? “לַיהוָה” . על מה אני שר את כל השירה המפליאה הזאת על “דברי” העניין שהיה עם “כוש” כמו כושי (אומר לשבח) שמובדל וקדוש ומורם מעם, משאול שהיה המלך והיה “בן ימיני” משבט בנימין.

” יְהוָה אֱלֹהַי בְּךָ חָסִיתִי הוֹשִׁיעֵנִי מִכָּל רֹדְפַי וְהַצִּילֵנִי.” והוא מתחיל לשחזר את תפילותיו אחורה שביקש את עזרתו של ה’ שיצילהו מכל אויביו וכוונתו כאן משאול.

“פֶּן יִטְרֹף כְּאַרְיֵה נַפְשִׁי פֹּרֵק וְאֵין מַצִּיל.” אני מפחד משאול ללא עזרתך שיטרוף אותי כמו אריה שהוא מלך החיות (לכן השתמש בדימוי של אריה דווקא) ויפרק – יוציא את נפשי מגופי “ואין מציל” משום שהוא מלך ישראל והשלטון בידיו ואין לי למי לפנות חוץ ממך (במילים שלנו: הוא לא יכול לפנות למשטרה או למלכות שתגן עליו הוא, רודפי, שאול. הוא המלך).

“יְהוָה אֱלֹהַי אִם עָשִׂיתִי זֹאת אִם יֶשׁ עָוֶל בְּכַפָּי.” הוא פונה אל ה’ שיבדוק את מעשיו. “אלוהי” כינוי לה’ כשיושב בדין שישפוט בינו ובין שאול “אם עשיתי זאת” את מה שאני הולך לפרט וכו’ תשפוט אותי אם יש “עול בכפי” אם התנהגתי איתו שלא כשורה אם עוולתי בו.

” אִם גָּמַלְתִּי שׁוֹלְמִי רָע וָאֲחַלְּצָה צוֹרְרִי רֵיקָם.” המשך הבקשה למשפט ” אִם גָּמַלְתִּי שׁוֹלְמִי רָע” אם שילמתי לאדם שנמצא איתי בשלום (שולמי) רעה תחת טובה שעשה עימי. הרי אני גמלתי איתו רק טוב ניגנתי לפניו שהייתה לו רוח רעה, הרגתי את גוליית והנסתי את פלשתים, לקחתי את ביתו לאישה, הייתי מגיבוריו וניצחתי תמיד את כל אויביו. גמלתי איתו רק טוב. “ואחלצה” הייתי מחלץ אברים ועולה להלחם בזה שצורר אותי על חינם על כלום. הייתי יכול לקום ולהרגו (את שאול) משום שרדף אותי חינם כמו שכתוב “הבא להרגך השכם להורגו”. אך גם את זה לא עשיתי למרות שרצה הוא להרוג אותי.

” יִרַדֹּף אוֹיֵב נַפְשִׁי וְיַשֵּׂג וְיִרְמֹס לָאָרֶץ חַיָּי וּכְבוֹדִי לֶעָפָר יַשְׁכֵּן סֶלָה.” שאול שהוא המלך בהקבלה לאריה שבפסוקים הקודמים “ירדוף” “ישג” “וירמוס” כמו שאריה הורג כך גם הוא יפעל קודם ירדוף אותי אח”כ ישיג אותי ולאחר שהשיג ירמוס לארץ במכה אחת יוריד את חיי וכבודי (הנשמה) לעפר היכן שהגוף שוכן לנצח. כל זה מוסב על שאול.

“קוּמָה יְהוָה בְּאַפֶּךָ הִנָּשֵׂא בְּעַבְרוֹת צוֹרְרָי וְעוּרָה אֵלַי מִשְׁפָּט צִוִּיתָ.” דוד מבקש מה’ שיקום, מלשון זירוז. בחמת אפך – בכעס משום שאין בי עוול. הנשא –תתעלה בחרונך על עברות – חמה וזעם של הצוררים שלי (שמה שהם צוררי כועסים עלי ולרוצים להרוג אותי בחרונם בכעסם מול זה תרים – הנשא את חרון האף שלך כנגדם) “ועורה אליי” – תעורר כנגדי את המשפט שאותו ציווית שאני ימלוך. הרי משחת אותי למלך על ישראל וכיצד אמלוך אם יהרגו אותי.

” וַעֲדַת לְאֻמִּים תְּסוֹבְבֶךָּ וְעָלֶיהָ לַמָּרוֹם שׁוּבָה.” בפסוק זה מפחד דוד שה’ ישמע את תפילתם של שאל ואנשיו שגם הם היו צדיקים ויכלו “לסובב” את ה’ כנגד דוד ואם הם “עדת הלאומים” יתפללו אליך ויסובבך ממני בתפילתם “ועליה” על העדה ועל תפילתם “למרום שובה” תעלה מעליהם ותלך איתם במידת הדין ולא במידת הרחמים ותשוב למרום למעלה לכסא כבודך שבו אתה שופט.

“יְהוָה יָדִין עַמִּים שָׁפְטֵנִי יְהוָה כְּצִדְקִי וּכְתֻמִּי עָלָי.” ה’ אתה הוא שדן את כל העמים ואין איש שיכול לברוח מהדין שאחד משמותיך הוא צדק תשפוט אותי “כצדקי” לפי הצדקות שעשיתי ולפי זה שאני צדיק לפניך ולפי זה שאני צודק בדין. ישנם מקרים שאדם עובר עברה בטעות ללא כוונה וחוזר בו ושב בתשובה אך. הזה משום שאני יודע שגם בתמימות (בטעות) לא חטאתי והתנהגתי כצדיק אני מבקש ממך לשפוט אותי כי אני בטוח שאצא זכאי בדין.

” יִגְמָר נָא רַע רְשָׁעִים וּתְכוֹנֵן צַדִּיק וּבֹחֵן לִבּוֹת וּכְלָיוֹת אֱלֹהִים צַדִּיק.” תגמור את הרע ואת הרשעים שעושים אותו ותכונן תעמיד את הצדיק שיהיה יציב ואיתן משום שרק אתה יכול לדעת מי באמת צדיק או רשר משום שבוחן כליות ולב ואתה אלוקים צדיק ומשום כך כאשר תמצא מי צדיק ומי רשע תוכל לפעול כנגדו.

“מָגִנִּי עַל אֱלֹהִים מוֹשִׁיעַ יִשְׁרֵי לֵב.” הביטחון שלי בה’ כי מושיע את האנשים שליבם ישר.

“אֱלֹהִים שׁוֹפֵט צַדִּיק וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם”. ה’ שופט משפט צדק ואת הרשעים הוא מכלה בשבריר שניה שבה הוא זועם בכל יום כפי שמבארת הגמ’

“אִם לֹא יָשׁוּב חַרְבּוֹ יִלְטוֹשׁ קַשְׁתּוֹ דָרַךְ וַיְכוֹנְנֶהָ.” אם הרשע לא ישוב מרשעתו אז ה’ ילטוש חרבו יכין את חרב הדין וידרוך את קשת הדין ויפעיל אותה. כאן אנו רואים כמה הזדמנויות ניתנות לאדם על מנת שישוב בתשובה אלא ה’ נותן לו זמן וממתין “כעושה הכנות” למרות שמידת הדין יכלה לפגוע ברשע מייד.

“וְלוֹ הֵכִין כְּלֵי מָוֶת חִצָּיו לְדֹלְקִים יִפְעָל.” ה’ מכין את “כלי המוות” את מידת הדין שתפגע באלה ש”דולקים” רודפים אחרי אנשים נקיים שלא עשו רעה.

“הִנֵּה יְחַבֶּל אָוֶן וְהָרָה עָמָל וְיָלַד שָׁקֶר.” כל הפסוק הזה משול להריון. כמו שבהריון יש תהליך שמתפתח “יחבל”חבלי לידה “הרה”הריון “ילד” ולידה כך אצל הרשעים שהם מזינים את הרשעה ברעיונות וזה מתפתח אצלהם בראש איך לפעול ומה לעשות עד שמוציאים את רשעתם לפועל מלשון לידה.

“בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל.” אך אינם יודעים שאם הם כורים בור הם כורים אותו לעצמם ובסוף הם יפלו בו. הם יפלו בתכסיסים של עצמם (מניחים את השחת – החציר על פני הבור כדי שלא יראו אותו וכך מפילים את מי שרוצים.)

“יָשׁוּב עֲמָלוֹ בְרֹאשׁוֹ וְעַל קָדְקֳדוֹ חֲמָסוֹ יֵרֵד”. מוסב על הפסוק הקודם כל מה שהרשע מתאמץ לעשות רע חוזר אליו

“אוֹדֶה יְהוָה כְּצִדְקוֹ וַאֲזַמְּרָה שֵׁם יְהוָה עֶלְיוֹן.” ומסיים דוד המלך בהודאה ובזמרה לה’ על כל הצדקות שעשה עימו שהביאו אותו לידי “שיגיון”.