הפרק שלפנינו עוסק המשורר בהתבוננות / התפעלות מהבריאה ומנפלאותיה (ניתן למצוא בהרחבה בפרק שירה). מהתבוננות זו הוא מגיע לרומם ולשבח את ה’ על כל הטוב שברא בעולם ולהבנה על קטנות האדם לעומת בוראו.

“לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית מִזְמוֹר לְדָוִד.” פותח דוד המלך את המזמור בהוראה למנצח (כמו שמצאנו בעוד פרקי תהילים אחרים) שהיה מנצח על תזמורת הלויים בבית המקדש ומבקש להלחין ולנגן את השיר (המזמור תהילים) הזה בכלי שנקרא גיתית.

“יְהוָה אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם.” דוד בוחר להשתמש בשניים משמותיו של ה’. הראשון “יְ-ה-וָ-ה” שהוא מעצם מרמז על מידת הרחמים והשני ” אֲדֹנֵינוּ” המרמז על גבורה ומידת הדין.
דוד המלך בוחר בשני שמות אלו כדי לרמז לנו על האיזונים הנכונים הקיימים בבריאה ובתוכנו. בפסוק זה אומר שה’ ברא את העולם מתוך מידת הרחמים כדי להיטיב עם כל הברואים אך כדי להעמיד עולם כזה מורכב חייבים סדר / גבורה / מידת הדין.

“מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ” – בכל הארץ בכל מקום בבריאה שאליו מביטים ניתן לראות את גדלותו של הקב”ה מהצמחים והעפות הדגים והחיות וכמובן דרך האדם נזיר הבריאה ובתוכו איך כל איבר ואיבר מורכב מרקמות ומיליארדי תאים וכו’. ומדוע משתמש דוד דווקא במילה שימך ולא אומר “מה אדיר אתה” ? כי רק לפי שמותיו של ה’ אנו מסוגלים להכיר אותו, אותו ואת עצמותו איננו מסוגלים לתפוס.

” אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם” אך בשמיים ששם כן יש להם תפיסה כלשהיא בגדלות הבורא שם כבר משתמש דוד במילה “הודך” שזו דרגה גבוה יותר מאשר בארץ.

“מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם.” פסוק זה מדבר על לימוד תורה של תינוקות של בית רבן ולכאורה נראה כי אינו קשור לשבחו של ה’ ולפלאי הבריאה והטבע אך אומר דוד שבאותה המידה שהוא מתפעל מכל הכוכבים והגלקסיות ומכל המרכיבים את העולם והאנושות הוא גם מתפעל מהכוח שיש בלימוד תורה / תפילה של תינוקות של בית רבן שבכוחו של הבל פיהם יכולים להשבית אויב ומתנקם והפלא הגדול הוא שזה נבנה כך כאחד מחוקי הטבע שבבריאה.

“כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה.” כאשר אני מתבונן בשמים בירח והכוכבים אשר בראתה (רמז לכל אדם שיכול להתבונן בגדלות הבורא כמו שיש שמיים ירח וכוכבים בכל מקום על פני כדור הארץ) אני לא מבין איך עם כל גדלותך

“מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ.” אתה זוכר (מלשון נמצא, קיים, עוזר) את האנושות ו”פוקד” (מלשון מבקר) נמצא בכל רגע ורגע עם כל אדם.

“וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ.” כמו שאמר הקב”ה למלאכים לפני שברא את האדם הראשון: “נעשה אדם בצלמנו כדמותנו” שה’ ברא את האדם מושלם וחיסר בשלמות זו מעט ובכל זאת למרות אפסותו של האדם לעומת האלוקים שהאדם בשר ודם – חומר נתת בו את הנשמה שהיא רוחנית אלוקית ורוממת אותו וגדלת אותו בכבוד והדר (מדבר על עצמו שהיה מלך) שקרא לישראל “בנים אתם למקום” בני מלכים.

“תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו.” הוא ממשיך ומדבר על הגדולה והרוממות שנתן ה’ בידי האדם שהמשיל אותו על כל הבריאה “שתה” (מלשון מושתת) – כל העולם תחת רגלי האדם ונכנע לו.

“צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי.” צאן ובקר (אלפים) וגם הבהמות שבשדה (חיות) על כולם המשיל ה’ את האדם.

“צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם עֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים.” המשך הפסוק הקודם המלכת האדם על העופות, דגי הים וגם על הדגים הגדולים ביותר שעוברים את האוקיינוסים לאורכם ולרוחבם.
ומסיים עם הפתיח במעיין קריאת התפעלות ” יְהוָה אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ.”