מובא בפרשתנו , אחרי שה’ העניש את מרים בצרעת על זה שאמרה לשון הרע על משה רבנו, ביקש אהרון ממשה שני דברים: שימחול לו ולמרים על הפגיעה שגרמו לו באומרם עליו לשון הרע, וגם שיתפלל לה’ כדי שמרים תתרפא מצרעתה. הבקשה הראשונה מובנת בהחלט, רק משה הנפגע יכול לסלוח על העוול שנעשה לו.
אבל הבקשה השנייה תמוהה: למה אהרון זקוק למשה כדי להתפלל לה’ ולבקש את רפואתה של מרים? מדוע מרים לא יכולה בעצמה להתפלל על כך? אפשר כמובן לענות בפשטות שקיימת זיקה בין שתי בקשותיו של אהרון: הרי מחלתה של מרים לא הייתה מחלה רגילה, אלא עונש על פגיעתה באחיה משה. אם כן, ניתן להבין כי מחילתו של משה יכולה להוביל להקלה בעונש שנגזר עליה על פגיעה זו, כך שניתן לראות בעצם תפילתו ביטוי למחילתו. יחד עם זה, ניתן גם לראות בפניה זו של אהרון למשה תקדים לנוהג לבקש את התערבותו של צדיק בבקשת רפואה ממחלה כלשהי של אדם פרטי, כפי שמובא בגמרא: “דרש רבי פנחס בר חמא: כל שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנאמר: “חמת מלך מלאכי מוות ואיש חכם יכפרנה” (משלי טז יד) .
הרמב”ן (על שמות יח טו) רואה בזה אחד התפקידים הקבועים של החכם, וזאת משחר תולדות עם ישראל, כפי שהוא כותב בעניין טיפולו של משה בעסקי העם: “כי יבא אלי העם לדרוש אלהים”: השיב משה לחותנו, צריכים הם שיעמדו עלי זמן גדול מן היום, כי לדברים רבים באים לפני, כי יבא אלי העם לדרוש אלהים להתפלל על חוליהם ולהודיעם מה שיאבד להם, כי זה יקרא “דרישת אלהים”, וכן יעשו עם הנביאים כמו שאמר “לפנים בישראל כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלהים לכו ונלכה עד הרואה” (שמואל א ט ט), וכן “ודרשת את ה’ מאותו לאמר האחיה מחלי זה” (מלכים ב ח ח), שיתפלל עליו ויודיענו אם נשמעה תפלתו, וכן “ותלך לדרוש את ה'” (בראשית כה כב). הרמב”ן רואה אפוא כאחד מתפקידי משה – והנביאים שבאו אחריו – להתפלל בעד חולי עם ישראל, ובאופן כללי יותר לשמש כמקור לייעוץ ולמידע לכל בעיה שתתעורר, ולא רק לנהל את העם וללמדו את משפטי ה’. הנימוקי יוסף מציין כי בעקבות דרשה זו של רבי פנחס בר חמא: “מנהג זה בצרפת כל מי שיש לו חולה מבקש פני הרב התופס ישיבה שיברך אותו” .
הרמ”א – בפירושו דרכי משה – מביא את דברי הנימוקי יוסף האלה ומוסיף עליהם כדלהלן: “ונראה שמזה נהגו באלו המדינות לברך החולה בבית הכנסת ולבקש עליו רחמים. ויש עדויות לכך שכך נהגו בימי חז”ל, כפי שמובא במשנה: “אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא, כשהיה מתפלל על החולים, ואומר זה חי וזה מת. אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להם: אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו, יודע אני שהוא מטורף”. רבי יוסף אלבו (בעל העיקרים) שואל: אם נגזר טוב על האדם מאת ה’ אין צורך בתפילה ואם לא נגזר על האדם טוב מה תפילה תועיל? הרב אלבו מגיע למסקנה שיש להבין את הדברים בצורה שונה: גזרותיו של הקב”ה מותנות במצב האדם, והאדם יכול לשנות את מצבו: “לפי זה נאמר שכשנגזר על האדם טוב מה הנה הוא נגזר עליו במדרגה ידועה מכישרון המעשה, וזה כלל ייעודי התורה, וכן כשנגזר עליו רע מה הנה הוא נגזר בהיותו במדרגה ידועה מהרוע או בהכנה ידועה, וכשתשתנה המדרגה ההיא או ההכנה ההיא תשתנה הגזרה בהכרח לטוב או לרע.”
נמצאנו למדים שכוח התפילה הוא בזה שהיא מובילה לתיקון האדם ומעלה אותו לדרגה רוחנית גבוהה יותר, כך שגזירת ה’ תותאם למעלתו המחודשת. אם כן, יוצא שהתפילה היא פעולה אישית ועצמאית, ולא יתכן להטיל על אדם אחר לפעול במקום הזקוק לרחמי ה’, כמו שלא יתכן שהחוטא יהנה מתשובתו של אדם זר: כל אדם הזקוק לחסדי ה’ יכול להתקדם בכוחות עצמו, ורק כך יוכל כביכול להשפיע על גזירותיו של הקב”ה. אם כן, איך יש להבין את פנייתו של אהרון למשה בעניין הצרעת של מרים? ההסבר המתקבל על הדעת הוא כנראה שכאמור, כאן לא מדובר במחלה רגילה, אלא כעונש הנשלח על ידי הקב”ה על הלשון הרע שמרים דברה על משה אחיה. אהרון הבין שהתנאי ההכרחי לכפרתה היה שהנפגע – משה רבנו – ימחול לה על כך, והביטוי האולטימטיבי למחילה זו היה שמשה בעצמו יבקש מה’ את רפואתה. זו הייתה כוונתו כשהוא פנה אליו. גם ניתן לומר שבקשתו של אהרון לא הייתה עבור אדם זר ואנונימי, אלא עבור אחותו! אם כן, אין כל ספק שמשה היה מעורב אישית בצרת מרים, ואז הוא לא התפלל עבורה בלבד אלא אף לעצמו! כך גם ניתן להבין את דרשת רבי פנחס בר חמא, המתייחס ל-“חולה שבתוך ביתו”, ולא לאדם זר. וכך יש לפרש את מאמרו של רבי יעקב שאמר בשם רב חסדא: “כל המבקש רחמים על חברו אין צריך להזכיר שמו, שנאמר “אל נא רפא נא לה״, ולא קמדכר שמה דמרים.