פרשת שבוע

” לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אוכל נשך כל דבר אשר ישך. לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך למען יברכך ה’ אלוקיך בכל משלח ידך

שיעור חזק על אור החיים שבפרשה. מדוע מגיעים לאדם ייסורים דע את האויב הפנימי שלך. מלחמת היצר מזווית אחרת. כי יקח איש אשה ושנאה …

מה הקשר בין הילד שקיבל סידור. ובין הבחור שמצא עשרים אלף שקלים? ומה קרה עם השר שהמלך לא היה מוכן בשום אופן להשאיר בחיים? שיעור

” על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל”(יז, יא) “לא תסור” –

” כי ירחיב ה’ אלוקיך את גבולך כאשר דיבר לך ואמרתה אוכלה בשר בכל אוות נפשך תאכל בשר”(יב, כ) “ואמרתה אוכלה בשר ” – “רבי

“המלך בשדה” ישנו בליקוטי תורה פרשת ראה, מאמר מאוד חשוב. לקראת חודש אלול. שבו מקור הסיפור “המלך בשדה” מוקלטת האות הראשונה מהמאמר (ויתווספו גם האותיות

” ועתה ישראל מה ה’ אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה’ אלוקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה’ אלוקיך בכל לבבך

התבוננות בנפלאות הבריאה – מביאה לאהבת ה’ וליראתו “ועתה ישראל מה ה’ אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה ולאהבה אותו”. “והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו,

“היום לעשותם ומחר לקבל שכרם” “ושמרת את המצווה ואת החוקים ואת המשפטים אשר אנוכי מצווך היום לעשותם”. “היום לעשותם – ולא למחר לעשותם. היום לעשותם,

“שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד ” (ו, ד) “ה’ אחד” – היא הצווי שצוונו באמונת היחוד והוא שנאמין כי פועל המציאות וסבתו הראשונה אחד

איך מתמודדים עם התנגדות ואיך מגיבים לאחר ניצחון והצלחה שהייתה כנגד האחר. האם הקרוב קרוב להשם הוא הגדול או הקטן? ומדוע ככל שניתן שטח לישמעאלים

מורנו ורבנו הגר”א לופיאן זצ”ל, בחוזרו הביתה בלילה עם תלמידיו היה נעצר, נושא עיניו למרום ומתבונן בכוכבים ואומר: “שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה,

9 שלבים שלימד משה רבינו שמשנים את החיים! אור החיים הקדוש מלמד אותנו איך משה רבינו הכניס בפסוק אחד את כל כללי עבודת השם, ובכלל

“איש כי ידור נדר לה’ או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה “(ל, ג) . “לא יחל דברו”

אולם השמחות היה הומה מבני אדם, הכל שמחים ומתרגשים. לא בכל יום משתלבת המצווה לשמח חתן וכלה עם מצוות “לב אלמנה ארנין”. האלמנה אשר גידלה

“ואל בני ישראל תדבר לאמר איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו “(כז, ח) “ובן אין לו” – טעמא דאין לו בן,

לכל אדם תפקיד בבריאה “אין לך אדם שאין לו שעה”. בתחילת פרשת פנחס נאמר: ‘פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני

קורות ימי עולם מספרים על קיומם של שני בתי אולפנא עתיקים ביותר. שניהם מעמידים תלמידים מזה דורות רבים. בין שני בתי מדרש אלה קיימת תחרות

” כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו”(כד, ט) “אמר רבי אבהו בן זוטרתי אמר רבי יהודה בן זבידא: בקשו לקבוע את פרשת בלק בקריאת שמע, ומפני מה לא קבעוה – משום טורח צבור. מאי טעמא? אילמא משום דכתיב בה: “אל מוציאם ממצרים ” – לימא פרשת ריבית ופרשת משקולות דכתיב בהן יציאת מצרים! – אלא אמר רבי יוסי בר אבין: משום דכתיב בה האי קרא: “כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו” – ולימא האי פסוקא ותו לא! – גמירי: כל פרשה דפסקה משה רבינו – פסקינן , דלא פסקה שה רבינו – לא פסקינן (ברכות יב:)

“על כן יאמרו המושלים – אלה המושלים ביצרם. “בואו בחשבון” – בואו ונחשוב חשבונו של עולם וכו”. עצה זו של “בואו ונחשוב חשבונו של עולם”

כל אדם גדוש במאוויים. הוא חפץ ונכסף אליהם, אלא שהמציאות בחיי היום יום מרבה לטפוח על פניו. החיים מעמידים את האדם בפני ניסיונות שונים, ומתוך

” כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה’ באדם ובבהמה יהיה לך אך פדה תפדה את בכור האדם … ופדויו מבן חודש תפדה בערכך

“דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת” (טו, לח) “פתיל תכלת” – תניא

סיסמת בני עלייה – עלה נעלה כי יכול נוכל לה “אין לי כח”, “איני מסוגל”, ביטויים אלה ואחרים נשמעים בכל תקופה, בכל מקום ובכל עניין.

“והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה”. בספרים הקדושים מבואר, אומר מרן הגר”י קנייבסקי, שכל הספיקות והבלבולים בענייני אמונה אינם נמצאים, אלא

הבחירה בין עשיית רצון השם לבין סיפוק מאוויי הגוף. הנה אנו ניצבים ולפנינו שני מחנות. יש האומרים נעשה ונשמע, המקיימים את דברי התנא “בטל רצונך

” … אשר יזיר לה’ קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו, … וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש…”(ו, ה – יא) “קדוש יהיה” – אמר

” ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו” (ד, כ) “לחשבוננו אין בפרשה הזו מצווה” ( ספר החינוך) . בסוף הפרשה מזהירה התורה את בני

תורת חסד “הלא שמעת בתי אל תלכי ללקט בשדה אחר וגם לא תעבורי מזה וכה תדבקין עם נערותיי”. יש המכנים את המגילה בתואר: “שיר השירים

” ונתתי את עריכם חרבה והשימותי את מקדשכם ולא אריח בריח ניחוחכם” (כו, לא) “והשימותי את מקדשכם” – אמר רבי יהודה, בית הכנסת אף על