כמעט בכל ציווי שאנו פוגשים בתורה נאמר ‘וידבר ה’ אל משה לאמר’ – כאן חסרה המילה ‘לאמר’. האם הציווי הזה לא נוגע לכל העם? האם הוא באמת נועד רק למשה ואהרן?
בפרק י”ב מצווה משה את כל ישראל במצוות קרבן פסח מצרים. בהמשך הפרק מתרחשת מכת בכורות ופרעה משלח את ישראל ואז מופיע הציווי על הקרבת קרבן הפסח לדורות הבאים. הציווי הזה פותח בפסוקים הבאים: “וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ: וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ:”
אור החיים הקדוש שואל מדוע הציווי הוא רק למשה ואהרן, כמעט בכל ציווי שאנו פוגשים בתורה נאמר ‘וידבר ה’ אל משה לאמר’ – כאן חסרה המילה ‘לאמר’. האם הציווי הזה לא נוגע לכל העם? האם הוא באמת נועד רק למשה ואהרן?
כדי להשיב על שאלה זו מביא אור החיים את דברי המדרש [ש”ר יט,ה] שמספר שכשבני ישראל היו במצרים הם לא נימולו, מלבד שבט לוי. לכן, לא היתה להם זכות כדי שה’ יגאל אותם. ה’ ציווה את משה למול אותם, ורבים לא הסכימו. מה עשה הקב”ה? ציווה את משה להכין כבש לקרבן פסח, וציווה את ארבע רוחות השמים להביא לכבש ריח בושם מיוחד מגן עדן. בשעה שהריחו בני ישראל את הריח המיוחד של הכבש – הם התחננו למשה שיתן להם לאכול ממנו. ואז אמר להם הקב”ה – “וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ”, אתם צריכים למול. וכך התערב דם הפסח בדם המילה ובזכות שתי המצוות נגאלו ישראל ממצרים.
המדרש באמת מופלא, אך הוא גם מעורר קושי. אור החיים שואל איך ישראל יכלו לאכול מהקרבן של משה, והרי קרבן פסח הוא קרבן מיוחד שמותר באכילה רק ‘למנוייו’, רק למי שהיה שייך לחבורה שהביאה את הקרבן – עוד בשעת השחיטה.
אור החיים מציע את התירוץ הבא: “ואולי שאמר להם כן כדי שימולו וכשימולו יהיה כמו כן פסחיהם כפסחו של משה מבושם” – זאת אומרת שמשה הבטיח לכל מי שימול שגם קרבן הפסח שלו יהיה בעל ריח מדהים של גן עדן, ודבר זה שכנע את כולם למול ולשחוט את הפסח – ובזכות זה נגאלו ממצרים.
דברי המדרש, והסברו של אור החיים פותרים קושי בפסוק, אבל הם בעיקר מעלים בראשנו הבנה עמוקה יותר בנוגע ליחס שלנו לקיום מצוות ה’. משה מסביר לעם ישראל שהריח הנפלא שהם מריחים, איננו רק אצל משה הצדיק, אלא אצל כל יהודי שרוצה להקרב אל ה’.
לא אחת קורה שאנו חשים שהמצוות מכבידות, שלא קל לקיים אותן, ושהיה הרבה יותר פשוט בלי כל החובות הללו. בא המדרש לגלות לנו שלכל מצווה יש ריח של גן עדן. זה שאנו בעולם הזה לא חשים בכך, זה בגלל שאנו לא בדרגה המתאימה, בעולם שלנו רב ההעלם על הנגלה. זהו ‘עלמא דשיקרא’ – עולם השקר. אבל באמת, אין דבר יותר מתוק, אין דבר שמריח יותר טוב, מעבודת ה’.
יהי רצון שנזכה לחוש במתיקות התורה והמצוות גם בעולם הזה וגם בגן עדן.
