בחומש שמות, בפרשת משפטים, מוזכרת לראשונה המצווה להשיב אבידה: כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ: בפרשתנו המצווה מוזכרת שוב, עם פירוט גדול יותר: לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ: וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ: וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם:
הרמב”ן מפנה אותנו להתבונן בהבדל בין הפרשות: בפרשת משפטים מדובר על שור או חמור שתועים בדרך. לעומת זאת בפרשת כי תצא מדובר על שור או שה נידחים. יש הבדל גדול בין הטירחה בהחזרת בעל חיים שרק סטה קצת מהדרך וקל להחזיר אותו למסלול, לבין בעל חיים שנידח והתרחק. מכאן אפשר ללמוד, שבהתחלה התורה מבקשת מהאדם משימה קטנה, ומחנכת אותו לא להתעלם מרכוש של חברו. זהו צעד חשוב להבהיר לאדם שהוא לא רק מצווה להמנע מלהזיק, אלא עליו גם לעשות פעולה מעשית כדי לעזור לחברו. אבל בשלב הראשון מדובר על משימה קלה, יחסית. לכוון שור או חמור שילכו לכיוון הנכון, ובאופן טבעי הם יגיעו לבית בעליהם כפי הרגלם הקבוע. הצעד הבא הוא לבקש מהאדם לעשות זאת גם ביחס לבעלי חיים שהתרחקו מאוד, שהם ‘נידחים’. כמו כן, מדובר גם בשה – שהרבה יותר קשה להוליך לכיוון הרצוי לעומת שור או חמור שרגילים לכך שמנהיגים אותם.
בשלב הבא מדברת התורה על מציאות שבה לא ידוע היכן הבעלים – וכאן האדם כבר נדרש להוסיף עוד מאמץ – לאסוף את הבהמה לביתו ולטפל בה עד שיימצאו הבעלים. הייתי עשוי לחשוב שרק בבעלי חיים טהורים אני מצווה לעסוק בהשבתם – לכן מוסיפה התורה בפרשתנו, אחרי השור והשה, ‘וכן תעשה לחמורו’ – שהוא בעל חיים טמא. ואחרי כן גם את השמלה, שהיא כבר חפץ שאדם לא נקשר אליו כמו לבעל חיים. אחרי השמלה מוסיפה התורה ‘לכל אבידת אחיך’ – לא רק בגד שבדרך כלל חביב על האדם, אלא כל חפץ וחפץ. השבת אבידה איננה תכונה טבעית לכל אדם. צריך להרגיל את הנפש לאהוב לקיים מצוות. והתורה מלמדת אותנו להתקדם צעד אחרי צעד, ומתוך כך לשמוח ולאהוב את המצוות. רבי משה אלשיך, מוסיף על דברי הרמב”ן עוד הדגשה חשובה: נשים לב לביטוי ‘השב תשיבם’ – יש כאן שני פעלים, האחד בלשון ציווי – ‘השב’ והשני בזמן עתיד – ‘תשיבם’. מסביר האלשיך שבהתחלה אדם עושה מצווה כי ה’ מצווה ואומר לו ‘השב’, אם אין לו עדיין הזדהות פנימית עם המצווה. השאיפה הגדולה היא שהאדם יתחבר ויתחיל לקיים את המצווה מרצונו – ‘תשיבם’ בעצמך, מתוך הפנמה כמה צריך האדם לאהוב את זולתו לדאוג לרכוש האחר.
מו”ר הרב דרוקמן הכ”מ, מוסיף את דברי מדרש ה’ספרי’ “והשבותו לו – אף את עצמו אתה משיב לו”. זאת אומרת שאם יש חובה להשיב רכוש – קל וחומר שיש להשיב את האדם עצמו. יש אנשים שהולכים לאיבוד ותועים בדרך. יש כאלה שממש נידחים. ביחס לכל יהודי ויהודי יש לנו את החובה והזכות לנסות להשיב אותם למסלול הנכון, ולקרב אותם לאביהם שבשמים.
רעיון לפרשת כי תצא מתורת מו”ר הרב דרוקמן הכ”מ
