א. אסור לאכול ולשתות קודם תפילת שחרית מדרבנן, שכך שאלה הגמרא (ברכות י:) מה משמעות הכתוב (ויקרא י”ט, כ”ו): “לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם”, ואין לומר שבא לאסור אכילת דם, שהרי לא נאמר “לֹא תֹאכְלוּ דָּם”? אלא כוונת הכתוב: לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם – על חייכם.
ואמר רבי אליעזר בן יעקב: כל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל, עליו הכתוב (מלאכים א’, י”ד, ט’) אומר: “וְאֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַוֶּךָ”, ודורשת הגמרא: אל תקרי “גַוֶּךָ” מלשון גוף, אלא “גאיך” מלשון גאווה, ואומר הקב”ה עליו: לאחר שנתגאה זה באכילתו, קיבל עליו מלכות שמים?! שהשליך ודחה צורכי שמים מפני צרכיו הגשמיים.
אך יש דברים שמותר לשתותם קודם התפילה, כגון: מים, קפה ותה אפילו עם סוכר.
ואדם חלש שרגיל לשתות בכל בוקר תה או קפה המזוגים בחלב, אם רצה לשתותו קודם התפילה יש לו על מה שיסמוך, ורק כששותה חלב לבד, בלא תערובת מים, צריך להחמיר ולא לשתותו קודם התפילה.
ומכל מקום, ראוי שקודם לכן יברך כל ברכות השחר וברכות התורה, ויאמר פרשת העקידה וקצת מסדר הקורבנות, ואחר כך ישתה קפה או תה המזוגים במים וחלב (הליכות עולם, חלק א’, עמודים קנ”א-קנ”ד).
נשאלת השאלה: מה הדין באכילה לילד קטן שלא הגיע לגיל 13 שנה, קודם התפילה? מותר לתת לו עוגה וחלב קודם צאתו לבית הכנסת להתפלל תפילת שחרית, בין בחול בין בשבת (יביע אומר, חלק ד’, סימן י”ב, סעיף ט”ו).
ב. מצוה יותר להתפלל בבית הכנסת שיש בו ברוב עם, מאשר להתפלל במקום שיש מנין מצומצם, או אפילו קצת יותר ממנין, כי ברוב עם הדרת מלך, כמבואר בראש השנה (לב:).
ורק אם המניין של בני תורה שמתפללים יותר בכוונה, או שהשליח ציבור מתפלל במבטא ובשפה ברורה ובדקדוק נכון ובנעימה יתירה, אז עדיף שיתפלל שם, שאין אדם מתפלל אלא במקום שליבו חפץ.
נשאלת השאלה: מי שהיה הולך להתפלל בבית כנסת שיש בו רוב עם, ונזדמן לו בדרכו בית הכנסת שמצפים שם למנין עשרה, איפה עדיף לו להתפלל? עדיף יותר שישלים להם מנין ויתפלל עימהם, ויוותר על מצות “ברוב עם הדרת מלך” (קיצור שולחן ערוך הרב עובדיה, עמודים צ”ג-צ”ד).
ג. יקבע מקום לתפילתו, שלא ישנהו אם לא לצורך, ואין די לו במה שיקבע לו בית הכנסת להתפלל, אלא גם בבית הכנסת שקבוע בה, צריך שיהיה לו מושב קבוע להתפלל (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן צ’, סעיף י”ט).
שכן מצינו באברהם אבינו שקבע מקום לתפילתו, כדכתיב (בראשית י”ט, כ”ז): “וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה'”, וגם כשאדם מתפלל בביתו יקבע מקום שלא יבלבלוהו בני הבית.
ובמסכת ברכות (ו:) מובא בשם רב הונא: כל הקובע מקום לתפילתו, אלוקי אברהם בעזרו, וכשמת אומרים לו: אי עניו אי חסיד מתלמידיו של אברהם אבינו.
ובדף (ז:) רבי שמעון בר יוחאי אומר: כל הקובע מקום לתפילתו, אויביו הנלחמים עמו נופלים תחתיו ואינם יכולים לגרום לו נזק כלל.
נשאלת השאלה: אדם שיש לו מקום קבוע בבית הכנסת, ופעם אחת קרה שאורח זר התיישב לו במקומו, כיצד הוא ינהג? יוותר אותו אדם על מקומו, כי אין זה דרך ארץ להקים את האורח ממקומו, ובפרט שהדבר יכול לגרום לו בושה ועל כן, ובזה יעשה נחת רוח ליוצרו, יותר מאשר היה קובע מקום לתפילתו (ואין למו מכשול, חלק ג’, עמוד ל”ג).
ד. אדם שעומד להתפלל לפני ה’ יתברך צריך ללבוש בגדים מסודרים ונקיים, כפי שהיה עומד לפני מלך או אדם חשוב, ואין זה דרך ארץ לעמוד להתפלל עם בגדי עבודה מלוכלכים ומטונפים, ולכן על האדם להשתדל כמה שיוכל, להחליף את בגדי העבודה המלוכלכים קודם התפילה, וללבוש בגדים אחרים הראויים לתפילה (ואין למו מכשול, חלק ג’, עמוד ל”ה). והגמרא בברכות (ל:) מספרת שרבי יהודה היה מקשט עצמו לפני התפילה.
ה. מי שהתנמנם באמצע תפילתו או שהתבלבל, ונסתפק באיזו ברכה הוא עומד, צריך לחזור ולהתפלל החל מאחרי אותה ברכה שברור לו שאמרה, וממשיך משם והלאה על הסדר, ואין אומרים בזה ספק ברכות להקל (הליכות עולם, חלק א’, עמוד קפ”א).
ו. אסור להפסיק בדיבור בדברים של חול מתחילת “ברוך שאמר” עד סוף תפילת שמונה עשרה, ואף אחר שסיים ברכת “ישתבח”, קודם שהתחיל בברכת “יוצר אור”, אסור להפסיק בדיבור, וישנם שאומרים “חזק וברוך” לחזן שקרא את הזמירות עד “ישתבח”, ואומרים לו “בכבוד”, לחזן שצריך לעלות ולהמשיך מ”ישתבח”, ויש ללמדם שאסור לעשות כן (ואין למו מכשול, חלק ה’, עמוד 44).
ז. מי שהגיע מאוחר לבית הכנסת ומצא שהציבור נמצאים כבר בסוף פסוקי דזמרה ורוצה להגיע עימם לתפילת העמידה בלחש, או לחזרה, כיצד ינהג? אם עדיין לא בירך ברכות השחר, יברך ברכת “אלוקי נשמה” עד “המחזיר נשמות לפגרים מתים”, ואז ברכות התורה, ואז יתעטף בציצית ויניח תפילין ויאמר: “ברוך שאמר” ו”אשרי” עד “מעתה ועד עולם הללויה”, ואחר כך יאמר מזמור “הללו את ה’ מן השמים” ומזמור “הללויה הללו אל בקדשו”, ואחר כך יאמר “ישתבח” וימשיך “יוצר אור”, וקריאת שמע וברכותיה, ויתפלל שמונה עשרה עם הציבור, או אם חזרת השליח ציבור, ואחר התפילה ישלים ברכות השחר שלא אמר קודם התפילה, וכן ישלים אותם מזמורי פסוקי דזמרה שהחסיר, וכן ישלים כל סדר פרשת העקדה והקרבנות שלא אמרם קודם התפילה (הליכות עולם, חלק א’, עמוד ע”ב).
ח. עלינו לדעת שחובה לכוין בקריאת שמע, ומי שלא מכוין לא יצא ידי חובתו, למרות שהוא אומר את הגילוי דעת לפי התפילה, והכוונה (שצריך בראש לכוון ולא לומר בפיו) היא כך: שְׁמַע – קבל והבן ישראל יִשְׂרָאֵל, ה’ – אדון הכל היה הווה ויהיה אֱלֹהֵינו – הוא האלוה שלנו, שהוא תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם, המשגיח עלינו בפרט.
ה’- אדון הכל היה הווה ויהיה אֶחָד – יחיד ומיוחד בעוצמתו ואין מלבדו, שולט בשבעה רקיעים ובארץ ומושל בד’ רוחות העולם (ובהרבה סידורים מובאים כוונות אלו ע”ש).
נשאלת השאלה: אם אדם אינו זוכר בעל פה את הכוונות הללו כיצד ינהג? מורנו הרב גבריאל נחמני שליט”א אמר לי: שהאדם יעשה קריאת שמע בעיניים פתוחות, שהרי עיקר סגירת העניים היא משום ריכוז לכוונות אלו כמבואר בשולחן ערוך (סימן ס”א, סעיף ה’).
ט. האיסור לעבור לפני המתפלל, אינו אלא כשעובר בתוך ארבע אמותיו, אבל שלא בתוך ארבע אמותיו, מותר, ודווקא מלפניו, אבל מצדדיו, אפילו בתוך ארבע אמותיו, מותר.
ולכן, מי שסיים תפילתו ומאחוריו עומד מי שלא סיים תפילתו, אם אחר שיפסע שלוש פסיעות יכנס לתוך ארבע אמותיו, לא יפסע שלוש פסיעות, אלא ימתין עד שאותו שעומד אחריו יסיים תפילתו (הליכות עולם, חלק א’, עמוד קמ”ח).
והטעם לכך הובא ב”מאירי” (ברכות לא: ד”ה אסור) שכתב: כדי שלא ייתן המתפלל לבו עליו ותתבלבל תפילתו.
י. מי שסיים תפילת לחש, אסור לו לדבר שיחה בטילה בין תפילת הלחש לבין חזרת השליח ציבור, אבל לומר פסוקים ודברי תורה, מותר.
ומכל מקום, טוב שיעיין בספר בהרהור הלב, ולא יוציא בשפתיו.
ובמקומות שמאריכים בתפילת הלחש, והשליח ציבור ממתין להם עד שיסיימו, ראוי ליחיד מהקהל שסיים תפילתו לעיין בספר, ולא יעמוד בטל מדברי תורה.
והשליח ציבור עצמו, אף על פי שאינו רשאי לומר פסוקים ודברי תורה כדי שלא יפסיק בין הלחש לחזרה, מכל מקום בעיון בספר בהרהור הלב בלבד יהיה מותר.
אך בשעה שחוזר השליח ציבור התפילה, אסור לאדם ללמוד אפילו בהרהור או בעיון בעלמא, אלא הוא צריך להקשיב לברכות השליח ציבור, ולענות “ברוך הוא וברוך שמו” ו”אמן” (הליכות עולם, חלק א’, עמוד קצ”א).
