פרשה זו עוסקת בדיני שנת היובל, הקובעים שהקרקעות חוזרות לבעליהן המקוריים בשנת החמישים של היובל. בעקבות דין זה, התורה קובעת שבעת מכירת קרקע, יש להתחשב במספר השנים הנותרות עד היובל ובהתאם לקבוע את מחירה בחוזה. ברם, לפי פשוטו של מקרא, אין הדבר מחוור לגמרי במה דברים אמורים בפסוקים הללו: האם בחוזה שנקוב בו מספר שגוי של השנים הנותרות משעת מכירת הקרקע עד שנת היובל, כלומר תיאור כוזב של הממכר, או בחוזה שנקוב בו המספר הנכון של השנים הנותרות, אלא שהוערך שוויין באופן מוטעה.
הפרשה שלנו מטיבה להנחות את התנאים שיש ליישם בחוזה הגון:
“וְכִֽי תִמְכְּר֤וּ מִמְכָּר֙ לַעֲמִיתֶ֔ךָ א֥וֹ קָנֹ֖ה מִיַּ֣ד עֲמִיתֶ֑ךָ אַל תּוֹנ֖וּ אִ֥ישׁ אֶת אָחִֽיו׃ בְּמִסְפַּ֤ר שָׁנִים֙ אַחַ֣ר הַיּוֹבֵ֔ל תִּקְנֶ֖ה מֵאֵ֣ת עֲמִיתֶ֑ךָ בְּמִסְפַּ֥ר שְׁנֵֽי תְבוּאֹ֖ת יִמְכׇּר לָֽךְ׃ לְפִ֣י רֹ֣ב הַשָּׁנִ֗ים תַּרְבֶּה֙ מִקְנָת֔וֹ וּלְפִי֙ מְעֹ֣ט הַשָּׁנִ֔ים תַּמְעִ֖יט מִקְנָת֑וֹ כִּ֚י מִסְפַּ֣ר תְּבוּאֹ֔ת ה֥וּא מֹכֵ֖ר לָֽךְ׃ וְלֹ֤א תוֹנוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת עֲמִית֔וֹ וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃” (ויקרא כה, יד-יז).
ואולם אפשר ששני העניינים כאחת נידונים בפרשה זו, והדבר מסביר את כפל הלשון בה: מצד אחד נאמר בה הפסוק “במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך” (פסוק טו), המחייב לציין את מספרן המדויק של השנים שנותרו עד היובל; ומצד שני נאמר בה הפסוק, “לפי רב השנים תרבה מקנתו” (פסוק טז), המחייב להעריך נכונה את שוויין של שנות המכירה. בין כך ובין כך, על הצדדים לחוזה לקבוע במסגרתו מחיר הוגן שאין בו כדי לקפח צד כלשהו. לסטייה מן המחיר ההוגן, קראו חכמים “הונאה”, והיא נידונית בפרק הרביעי של מסכת בבא-מציעא, פרק “הזהב”.
מחיר הוגן הוא תוצאה של היצע וביקוש בשוק. קביעתם של חז”ל שיוותה לדיני הונאה אופי גמיש, שהרי קביעת מחירו של נכס או מוצר מתחשבת בכוחות הפועלים בשוק, והיא תוצאה של שקלולם של גורמי השוק המשתנים בכל עת. על כן נקבע, ששיעורם של מחירי ההונאה עשוי להשתנות על פי הזמן והמקום, “כי אין בזה הדבר בעניין הונאה, ובכל ענין מקח וממכר, אלא לפי מקומו ושעתו”. אף נפסק שכשאין מחיר שוק למוצר מסוים, אי אפשר להחיל את דיני הונאה על המסחר בו. עוד נקבע שבמקרים מסוימים המחיר ההוגן עשוי להשתרע על פני קשת רחבה של מחירים, הנוהגים כולם בו זמנית באותו שוק, ומשום כך דינם שווה לעניין הלכות הונאה.
השופט שלמה לוין ייצג את הגישה הקלסית המקובלת בדיני חוזים, באמרו: “אין בית המשפט עושה עצמו אפוטרופוס על בעלי הדין לקבוע, לפי שיקול-דעתו הוא, שתניות החוזה אינן סבירות”. לפי גישה זו, הנותנת ביטוי לעדיפותו של ערך ”חופש החוזים”, על דיני החוזים להבטיח את חירותם של הצדדים בעת כריתת החוזה, בעוד מידת ההגינות בתנאי החוזה היא באחריותם הבלעדית של הצדדים עצמם.
לעומתו ייצג השופט יעקב, ולפיה מידת ההגינות מחייבת לכרות חוזה שאינו מקפח איש מן הצדדים, ו”הפרת החובה לנהוג בהגינות משמעה – היעדר תום-לב במשא ומתן לכריתת חוזה”. איחולי בריאות איתנה ושבת שלום.
