מצוות הצדקה

“וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ”
מצוות עשה מן התורה ליתן צדקה לעני, שנאמר: “כי פתח תפתח את ידך לו” (דברים טו, ח); “והחזקת בו גר ותושב וָחי עמָך” (ויקרא כה, לה); “וחֵי אחיך עמָך” (שם לו).
בניית המשכן לא נעשתה מכספי מסים שהוטלו על העם בכפייה, כי אם מתרומה שהרים “כל איש” בלא שיעור, אלא ככל “אשר ידבנו לבו”, כמו שפירש רש”י: “לשון נדבה. והוא לשון רצון טוב”. הקדש זה, כלומר ההקדש לצורכי המשכן ולאחר מכן לצורכי בית המקדש, היה נהוג בישראל כל ימי קיומם של שני בתי המקדש, והוא נחלק לשני סוגים: הקדש לבדק הבית והקדש למזבח, כלומר הקדש לרכישת בעלי חיים ומנחות ונסכים להקרבתם קרבן לה’.
“וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה” את המילה “לִי” מבין האלשיך הקדוש במשמעות “שלי”. הציווי “וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה” הוא למעשה ציווי לקחת משהו שהוא לא של המצֻוֶּה, בני ישראל, אלא של המְצַוֶּה, הקב”ה. “ויקחו ממה שהוא שלי תרומה”. זוהי גם משמעות הביטוי “מֵאֵת כָּל אִישׁ” (ולא “מכל איש”) – ממשהו שהוא נמצא עם כל איש (את = עִם. “מֵאֵת” = מעִם). התרומה אינה ממה ששייך לאיש אלא ממה שנמצא עמו, “פקדון אשר הפקד אתו מאתו יתברך”. כאן מסתיים החלק הראשון של הפסוק. “וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ” – יש לקחת תרומה שהיא שייכת לקב”ה, ונמצאת בפועל אצל כל איש.
לאחר חורבן בית המקדש, וכדי למנוע תקלה של שימוש בהקדש לגבוה לצורכי חולין, נקבע: “אין מקדישין… בזמן הזה שאין שם מקדש בחטאנו לחזק בדקו”.(רמב”ם, הלכות ערכין וחרמין, פרק ח, הלכה ח.)
ההקדשה הומרה מנדבה לצדקה, ונקבע בתחילה: “אל יאמר אדם: סלע זה להקדש, אלא: לצדקה. ומכל מקום אם אמר: להקדש, סתם, כוונתו לצדקה לעניים”, (רמ”א, סימן רנח, סעיף א) כיוון שאין לנו בית מקדש לתקן בדקו.

מקורה של מורשת הצדקה הוא בתפיסה המוצאת את ביטויה במילה צדקה, הנגזרת מן צד”ק. המשמעות הרעיונית של הקשר הלשוני הוא, שאין בנתינת הצדקה משום מעשה של חסד, אלא זהו מעשה התואם את עקרונות המוסר והיושר החייבים להיות ביסוד כל חברה אנושית מתוקנת.

כיום, ההסדר המשפטי המכונה בימינו “הקדש ציבורי” מעוגן בהוראות חוק הנאמנות, התשל”ט-1979, והוא מופיע בצורה זו או אחרת בכל שיטות המשפט בעולם הידועות לנו, וניתן לקבוע בלא ספק שמוסד ההקדש ותיק הוא בפרקטיקה המשפטית.
מידי שנה נוסדים בישראל כ-120 הקדשות חדשים, נכסיהם של אנשים פרטיים המוקדשים על ידם למטרות צדקה. אנו רואים פעילות זו כהמשכה הישיר של מסורת ארגוני הצדקה, שנהגה בישראל במשך דורות רבים.

נוכח ריבוי ארגוני הצדקה השונים שאפיינו את חיי היהודים בגלות, היה זה אך טבעי שתופעה זו תמצא לה מקום גם במדינת ישראל, וההקדש היהודי בישראל הוא למעשה המשך טבעי של ארגוני הצדקה שהיו בגולה.

חיוניותו של ההקדש גוברת בעת האחרונה יותר ויותר נוכח התנתקותה של המדינה ממדיניות של מדינת רווחה, והקיצוצים בכספי התמיכות מתקציב המדינה כתוצאה מן ההתנתקות הזאת. לכן, עולה בימים אלה חשיבותו של ההקדש הציבורי כמוסד העוזר להשלים את החסר בתקציבים הממלכתיים.
יהי רצון שהקב”ה יזכה את כולנו להיות מן הנותנים. איחולי בריאות איתנה ושבת שלום.