פרשת השבוע אחרי מות קדושים – העזאזל והגרלת השעירים

גורל אחד לה’, וגורל אחד לעזאזל
תהליך ההגרלה: “ולקח את שני השעירים והעמיד אותם לפני ה’ פתח אהל מועד” (ויקרא ט”ז, י”ז). הכהן הגדול היה לוקח שתי חתיכות של זהב שהיו שוות. באחת היה כתוב להשם, ובאחת היה כתוב לעזאזל, והיו שמים אותם בתוך קלפי של עץ (שגם היא חובה מן התורה), בה היה מקום כדי להכניס את שתי הידים. שני השעירים עמדו האחד לימינו של הכהן הגדול והאחד לשמאלו. והיה נותן ידיו לתוך הקלפי. “ונתן אהרן על שני השעירם גורלות גורל אחד לה’ וגורל אחד לעזאזל” (ויקרא ט”ז, ח’). בחירת השעירים חייבת להיות מקרית, הכהן הגדול טרף בקלפי והעלה גורלות “כדי שלא יתכוון ויקח”, כלומר אינו יכול להשפיע על התוצאות. את הגורל שעלה בימינו נותן על ראש השעיר שעמד לימינו, היה זה סימן לטובה אם יצא הגורל לה’ ביד ימין (“לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת”).

במשך ארבעים שנה שכיהן שמעון הצדיק, תמיד עלה הגורל של שעיר לה’ בצד ימין – סימן שהעם הולך בדרכי ה’, אבל אחרי מותו, היה הגורל עולה פעם בימין ופעם בשמאל, ובארבעים השנים האחרונות של הבית השני, שבהן היה עם ישראל בשפל המדרגה, עלה הגורל של השעיר לה’, תמיד בצד שמאל (מסכת יומא ל”ט ע”ב). “בחיק יוטל הגורל ומה’ כל משפטו” (משלי ט”ז). השעיר אשר עלה עליו הגורל לה’, עולה לקרבן. שוחטים אותו בקדושה ובטהרה, הדם הניגר ממנו נאסף לתוך כלי ומובא אל תוך קדשי הקדשים, שם מזים אותו בין הבדים. אחר-כך מזים מן הדם גם על הפרוכת ועל מזבח הזהב. עור השעיר, הבשר ופרשו נשרפים באש מחוץ למחנה במקום טהור.

השעיר לעזאזל כנושא סמלי של החטאים

תמיהתם של השטן ואומות העולם המקטרגים, מוקיעים את ישראל כעושים מעשים בלתי מובנים לפי השכל, שאין להסבירם בהסבר הגיוני כגון: שעטנז, חליצת יבמה, איסור אכילת חזיר, טהרת מצורע ושעיר המשתלח (חולין ק”ט). המצוה כשלעצמה, אפשר למצוא לה הסבר הגיוני, אלא שקשה למקטרגים ענין ההבדלים והניגודים שבמצוה, עד שגם ליצני ישראל לעגו לשעיר, והיו תולשים בשערו ואומרים לו: “טול מהר וצא”. כאילו כועסים עליו למה אתה שוהה כאן יותר מידי עם העוונות ואינך יוצא לדרך!
כיצד שעיר קטנטן כזה נושא על צווארו עוונות כבדים כאלה? אכן מזוית הראות שלהם וגם שלנו, שילוח השעיר סתום ונעלם, נראה כאקט של פולחן אלילי. נראה כקרבן לכוחות הרע וההרס המאפיינים את המדבר. הפולחנים השונים של עבודה זרה לסוגיה, מבוססים על הערצת כוחות הטבע בצורתם הפראית. האדם פוגש כוחות טבעיים חזקים, בעצמו הופך אותם לאלילים וסוגד להם. על כן תמוה לנו, כיצד מצוה אותנו ה’ ביום הכיפורים לשלוח קרבן לכוחות הללו.
הרב קוק מסביר: יש כוחות הרס ובליה הפועלים ללא לאות בכל עולם הטבע. דווקא כוחות אלו מייצרים את אפשרות הבנייה המחודשת של החי, הצומח והדומם. הסלעים המִתבָֹלים יוצרים אדמה חדשה, המצמיחה עצים ופרחים. הצמחים הנרקבים מייצרים זבל, המעודד את גידול הדור הבא. אפילו במות האדם יש תועלת. אילולא שמת המנהיג הקודם, לא ניתנה האפשרות למנהיג החדש לסלול דרך חדשה לציבור ולחברה. וכך מתפתח ונבנה העולם. התרבות מתעשרת ומתרחבת. על כן ביום הכיפורים, על-ידי הסליחה הכללית שהיום מבטא, אנו מסוגלים להביט באותו צד קטן חיובי שיש בכוחות הרע, ולתת להם קיום, על-ידי הציווי של ה’ לשלוח קרבן לכוחות ההרס והחורבן שבמדבר.

השעיר הנשלח לעזאזל יוצא מבית המקדש, אך מחובר הוא עם בן זוגו העולה על מזבח ה’. בסדר העבודה של הכהן הגדול בבחירת השעירים בעבודת יום הכיפורים, יש מסר לאדם להסיר ממנו את כל הרע שלו, את כל האידיאולוגיות המזויפות שחדרו ונכנסו אצלו במשך השנה. השעיר לעזאזל! עלינו להשתחרר ממנו ולשלחו לארץ גזירה, למקום נידח בעל מאפיינים של אכזריות, ניכור ואולי אף רוע.

כמו בטהרת המצורע יש שתי ציפורים, אחת לטהרה והשניה משולחת. וכך בשעירי יום הכיפורים, אחד לה’ ואחד לעזאזל. שמא תאמר מעשי תוהו הם? תלמוד לומר: אני ה’, אני חקקתיו, כלומר: חוק מאת ה’ בלי הסברים. “והטעם להיות החטאות כולן, שעירי הרגלים ושעירי ראשי חודשים ושעירי יום הכיפורים ושעירי עבודה זרה, כיון שה’ רוצה להרחיק את בני-ישראל מעבודה זרה, ציוה עליהם להקים משכן ולהקריב בו קרבנות לשם ה’. “למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אל פתח אוהל מועד אל הכהן” (ויקרא י”ז, ה’), מדוע? לפי שהיו ישראל להוטים אחרי עבודה זרה במצרים והיו מביאים קרבנותיהם לשעירים, שנאמר: “יזבחו לשדים” (דברים ל”ב, י”ז). (השדים הם רוחות רעות) אמר הקדוש ברוך הוא: יהיו מקריבים לפני בכל עת קרבנותיהם” (ויקרא רבה כ”ב, ה’).
זו אזהרה לבני ישראל לדורות, שרק הקורבנות שהם מקריבים על המזבח בפנים בתוכם, רצויים, ואילו הקורבנות שאנו מקריבים ב”חוץ”, על מזבח האידיאלים של העמים לעזאזל הם, לשדים ולרוחות, כלומר, לאלילי תוהו הנמשלים לשדים, כי אין שדים במציאות, (ודאי לא בארץ ישראל).

מכיון ששעיר המשתלח בא לכפר על חטאים חמורים, עד שאין חטאת ציבור המכפרת על מה שהוא מכפר, והוא כביכול נושא את החטאים כולם, אין עוסקים בו כלל בשחיטה ולא בשריפה ולא בהקרבה, אלא מרחיקים אותו תכלית הריחוק. משליכים אותו לארץ גזרה, כלומר גזורה מן היישוב. איש לא יטיל ספק שאין החטאים, כגופים המועברים על גבו של פרט אל פרט אחר, אלא כל המעשים האלה משל, כלומר: נקיים אנו מכל מעשינו הקודמים, השלכנום והרחקנום תכלית ההרחקה.

כיון שמוטל על עבריין להיזכר בעוונו כדי לבקש לכפר על עוון זה, הוא וצאצאיו וצאצאי צאצאיו, כנאמר: “וחטאתי נגדי תמיד” (תהלים נ”א, ה’). כך כאן כל עם ישראל ייזכר בחטא מכירת יוסף הצדיק שבסיפורו נאמר: “וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכותונת בדם” (בראשית ל”ז, ל”א). וביום הכיפורים הכהן הגדול: “וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאותם ונתן אותם על ראש השעיר ושילח ביד איש עתי המדברה” (ויקרא ט”ז, כ”א).

שעיר המשתלח שוחד ומתנה לכוחות הרע

שני שעירי יום הכיפורים מגלמים את המאבק הנצחי בין שני האחים יעקב ועשו, שנולדו תאומים ושונים ונפרדו – זה לחיי עולם וזה לדראון. השעיר אשר עלה עליו הגורל לה’, עולה לקרבן, נשחט ומוקרב על גבי המזבח. השעיר נשחט בקדושה, דמו נזרק על גבי המזבח, ואף מובא אל תוך קודש הקודשים (מזים מדמו בין הבדים, על הפרוכת ועל מזבח הזהב). עורו ובשרו נשרפים באש מחוץ למחנה במקום טהור. השעיר השני – השעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל, אינו עולה על המזבח ואינו קרבן כתאומו הקרב לפני ה’. יש בתוכו של כל אחד ואחד מאיתנו, מאבק פנימי ונצחי. היצר הרע מנסה להנחותינו לילך בדרכו של השעיר לעזאזל. היצר הטוב בדמותו של השעיר לה’, מנסה לשדל את האדם לעלות במסילה העולה בית ה’.
הקב”ה נוטל כל עוונותיהם של ישראל ונותנן על ראש השעיר “ונשא השעיר עליו” (פסוק כ”ב), זה עשו, שנאמר: “הן עשו אחי איש שעיר” (בראשית כ”ז, י”א). “את כל עוונותם”, עונות תם, שנאמר: “ויעקב איש תם” (בראשית כ”ה, כ”ז. ב”ר תולדות ס”ה). “השעיר”, הוא עשו הגורם ל”איש תם” שיחטא. עבירותיהם של ישראל, הן תוצאה משיעבוד הגלות והעינויים אשר בני עשו מענים אותם.
“וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה”. עשו רומז לס”מ, (שם של משטין), ו”שעירה” רומז לשעיר לעזאזל, ר”ל: כשרואה עשו (שהוא הס”מ) את השעיר המשתלח ששלחו למדבר, אף הוא חוזר למדבר מקום שם נמצא השעיר, וחדל מלדבר רע על ישראל. על ראש השעיר המשתלח שורים כל רוחות הטומאה והמקטרגים הנוצָרים מן העבירות, והם כָּלים יחד אתו במדבר, שם מקום המקטרגים. “שמא תאמר מעשי תוהו הם? תלמוד לומר: אני ה’, אני חקקתיו” (מס’ יומא).
לרמב”ם, מטרתו של השעיר המשתלח לעורר את האדם לתשובה, ולהראות בדרך משל, כיצד מוכן הקב”ה כביכול להעמיד את כל חטאיהם של ישראל על גבה של בהמה קטנה, ולשלח אותם מנגד עיניו, כאילו לא היו כלל בנמצא.
שילוח השעיר המדברה, לארץ גזירה חרבה, נועד בשביל שיבין האדם לאן החטא מוביל. השעיר אינו תרופת קסם, אלא הוא זרז ומעורר אל התשובה.

ראב”ע, ר’ מנחם ריקנאטי, ספרי קבלה וסוד, מפרשים את השעיר כמו את הציפור בטהרת המצורע כדורון לכוחות הטומאה, המתגלמים בעשו הרשע והשר שלו ס”ם. לפיכך היו נותנין לו לסמא”ל שוחד ביום הכפורים שלא לבטל את קרבנם, שנאמר: גורל אחד לה’ וגורל אחד לעזאזל, (המילה עזאזל בתורת הסוד הקדומה, שמות למלאכי חבלה). גורלו של השעיר לה’ לקרבן עולה, וגורלו של השעיר לעזאזאל לחטאת הנושא כל עוונות ישראל עליו, שנאמר: “ונשא השעיר עליו” (בראשית רבה ס”ה). פרקי רבי אליעזר הגדול פרק מ”ו), השוחד נועד להשתיק את השר, (שיהיה עסוק ולא יקטרג בינתיים), לכן מוענק להם שעיר זה.
“גזירת המלך עלינו. ציוה הקב”ה שנשלח ביום הכיפורים שעיר לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות במדבר, לשר המושל במקומות החורבן (רמב”ן ויקרא ט”ז, כ’). ואין הכוונה בשעיר המשתלח שיהיה קרבן מאתנו אליו חלילה, אבל שתהיה כוונתנו לעשות רצון בוראנו שציוונו כך. כי אילו היה הכהן מקדיש אותם בפה לה’ ולעזאזל, היה כעובד אליו ונודר לשמו. אבל היה מעמיד אותם לפני ה’ פתח אוהל מועד, כי שניהם מתנה לה’, והוא נתן מהם לעבדו החלק אשר יבוא לו מאת השם. וגם אחרי הגורל היה מעמידו לפני ה’ כדי לומר שהוא שלו ואין אנחנו מכוונים בשילוחו אלא לרצון לשם. לא השעיר עצמו מכפר על העוונות שלנו, אלא שילוח השעיר מאפשר כפרה על ישראל, מצד שאנו ממלאים בזה רצון ה’, סוד המאבק בין יעקב לעשו”.

הרמב”ן דורש להיזהר מאד בהבנת הדברים. השעיר לעזאזל ביום הכיפורים הוא מעין שוחד לסטרא אחרא. ביום הכיפורים ישראל מחקים את התנהגותם של המלאכים אחת לאחת (יחפי רגל, אין בהם אכילה ושתיה, עומדים לפני ה’, נקיים מכל חטא), ולפיכך יש חשש שמלאכי החבלה יתעוררו לקטרג על זיהוי זה, ויערערו על מעמדם הרוחני הנשגב של ישראל. סמא”ל הוא הביטוי של הרוע המוחלט, שרו של עשו הרשע, המבקש בכל עת לפגוע ביעקב ובצאצאיו, קיים חשש ששר זה יקטרג ויזכיר את עוונותיהם של ישראל כלפי המקום, ולכן אנו זקוקים לשוחד. (רעיון זה מפותח בזוהר ובקבלה).
רבנו בחיי בר אשר בפירושו העיר: “קרבן עולה הוא הנכבד שבכל הקרבנות כולן” (ויקרא ו’, ב’) והנה להפתעתנו אנו קוראים בזוהר (ח”ב קפ”א, ב’) דברים אחרים. למה התעלל השטן באיוב? בגלל שהקריב עולות ולא שלמים. נאמר שם: (בתרגום עברי) “הקריב [איוב] עולות ולא הקריב קרבן שיכלול אותו כראוי”. מי הנרמז ב”אותו”? הסטרא אחרא (הצד האחר) הרע שבעולם! כלומר “מקרבן עולה לא נהנה הסטרא אחרא ולכן התעורר הקטרוג על איוב.

להר העזאזל (הר מונטר) העז-אזל

מפרשי המקרא חלוקים בדעותיהם לגבי פירוש המושג “עזאזל”. יש הרואים ב”עזאזל” פירוש מילולי. המילה “עזאזל” גזורה מן המילה הערבית – עזאז – אדמה קשה, ועזאזל הוא הר גבוה וקשה, וכאילו המילה מורכבת משתי מילים להדגמת החוזק. צור חזק ועזוז מרוחק מירושלים, מקום שילוחו של השעיר (ג’בל מונטר בצפון מדבר יהודה והמרוחק כ-11.5 ק”מ ממקום המקדש).
רבנו סעדיה גאון מרכיב את המילה מ-עז-ואזל, כלומר: שילוחו של שעיר למקום צוק והרים (העז אזל – הלך) היינו, הלך העז. עזאזל הוא הסלע שדוחפים משם השעיר.
אחרים סוברים כי “עזאזל” הוא שם של כוח עליון כלשהו, שאליו מוקדש השעיר. עזאזל = סמאל. דעה נוספת גורסת כי “עזאזל” הוא הכינוי לשעיר עצמו.
תנא דבי רבי ישמעאל: עזאזל – שמכפר על מעשה עזה ועזאל – מלאכי חבלה שירדו לארץ בימי נעמה אחות תובל קין, ועליהם נאמר: “ויראו בני האלוהים את בנות האדם” (בראשית ו’). כלומר: על העריות מכפר, ונקרא על שם הרכבת שני השמות גם יחד (יומא ס”ז). עזאל נזכר, כמי שפיתה את הנשים וכמי שלימד אותן להתייפות ולהתקשט.
“עזאזל” – ראשי תיבות: את זה לעומת זה עשה אלוקים. בספרות הבתר-מקראית נקרא שד בשם “עזאזל”. נאמר: “ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זנים אחריהם (ויקרא י”ז, ז’). היותו של המדבר מקום משכן השדים, עולה גם מספר ישעיה (ישעיה י”ג, כ”א-כ”ב; ל”ד, א’ , י”א, ט”ו).
המילה “עזאזל” היא: עזז אל. היינו: “האל (שהוא אינו הקב”ה) בעל הכוח המושל במקומות החורבן. שר מלאך הממונה בין השאר על הכישוף, על מעשי המלחמה ועל הזנות, והמלאך רפאל נצטווה להשליכו למדבר, כדי שיחיה בו תחת הסלעים עד יום הדין.
בדרך זו יובן גם מדוע ושילח את השעיר, במדבר” (ויקרא ט”ז, כ”ב)? שכן שם אין חיים. “עז שבהרים”, מקום שבו הרע ניכר על-ידי העדר החיים והיצירה, זהו המקום בו אנו מקוים להשאיר את הרע שלא ייטמע בתוכנו. השעיר נשלח למדבר, המקום הערום מכל כיסוי, ומבטא את המציאות הטבעית ביותר והטהורה ביותר. לשם משלחים את השעיר, כדי להחזיר את העם למצב הטבעי והטהור שלו. ברם, איך ייתכן ששעיר זה, נועד לתת לשטן את חלקו כדי שילמד זכות על עם ישראל ביום הכיפורים, שלא יבטל את קרבנם? פעולה זו אנו מבצעים על פי צו אלוקים, היו נותנים לו שוחד ביום הכיפורים (לרצות את השטן). ואז יש תהליך: ראה (השטן) שלא נמצא בהם חטא ביום הכיפורים, אמר לפני הקב”ה: ריבון כל העולמים, יש לך עם אחד בארץ כמלאכי השרת שבשמים. מה מלאכי השרת אין להם קפיצין, כך ישראל עומדים על רגליהם ביום הכיפורים. מה מלאכי השרת אין להם אכילה ושתיה, כך ישראל אין להם אכילה ושתיה ביום הכיפורים. מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא, כך ישראל נקיים מכל חטא לכן יכפר על המזבח ועל המקדש ועל הכהנים ועל כל עם הקהל” (פרקי דרבי אליעזר).

על מה חושב השעיר לעזאזל?

שני גורלות שוים: השעיר לה’, נועד לקרב את נשמות ישראל אל הקדושה וכוחות החסד בעולם. כנגדו ישנו קרבן המוקרב לשם הרוע שבעולם, מי מבין שני השעירים הינו המאושר? “ושילח ביד איש עתי המדברה” (ויקרא ט”ז, כ”א). איש המוכן לכך מיום אתמול שאינו חושש מתהפוכות הזמן לא מגשם ולא משלג ולא משום עיכוב אחר. בכל עת ששולחים אותו בדרכים ובמדבריות יודע לעשות כל דבר בעיתו.
יקירי ירושלים (מחשובי העיר) היו מלוים מידי שנה את מוליך השעיר למדבר, עד סוכה הראשונה מעשר הסוכות שהוקמו לאורך הדרך שהיתה במרחק “תחום שבת” (אלפיים אמה מירושלים מסכת יומא ו’, ד’). לכאורה תמוה הדבר. איך בני ירושלים שיכלו לשאוב שפע של קדושה מן המעמד הנשגב של עבודת הכהן הגדול במקדש ביום הכפורים, העדיפו לצאת מתחומי בית המקדש בעיצומו של היום הקדוש, כדי להנעים את דרכו של מוליך השעיר מחוץ לחומות ירושלים? אלא שגדולה מידת החסד שבין אדם לחברו, משהייה במחיצת כהן הגדול במקדש ביום הקדוש ביותר בשנה.
“ונשא השעיר עליו את כל עוונותם אל ארז גזרה” (ויקרא ט”ז, כ”ב). כשהכהן הגדול שחט את השעיר לה’, השעיר השני “יעמוד חי”! אילו היה שעיר זה בעל מחשבה, ייתכן שהיה שמח מאד על שנפל בחלקו להשאר חי ולא להשחט ולהישרף. אילו היה שעיר זה עורך השוואה בין מצבו לבין מצב רעהו השחוט, עשוי היה לבוא לידי התרוממות רוח וגאוה. היה מביט לעבר חברו ואומר: “ראו מה ביני לבינו! הוא אמנם עלה על המזבח הקדוש, אך איבד את חייו, ואילו אני חי וקיים! וכאשר היו מוליכים אותו לעבר ההרים שמחוץ לירושלים היה מוסיף יוהרה על יהירותו ומתמלא שמחה על ש”זוכה” לצאת מן התחום הצר של בית המקדש, וצועד לו בעולם החופשי.

רגע השיא בהצלחתו היה נחשב בעיניו הרגע שבו היו מעלים אותו על הצוק. בגרון נטוי היה עומד שם במרומי הסלע ושולח מבט נוסף של בוז וחמלה גם יחד לרעהו הזבוח. מאליו יובן, שאילו ידע השעיר את הסיבה האמיתית מדוע הובא אל הצוק הזה, ואילו היה חש את אשר צפוי לו תוך זמן קצר ביותר, לא היה נתפס למחשבות אלו. אשליותיו ותחושת ההצלחה המדומה מתנפצות בסופו של דבר עלי סלע. דחיפה קלה לעבר המדרון התלול מרסקת את איבריו. כהן זה מוליכו ומעלה אותו לראש הצוק אל ארץ גזרה, ודוחפו בידיו והולך ומתדרדר למטה ואינו מגיע למחצית הדרך לתהום עד שנעשה איברים, כי הצוק היה עשוי בליטות בליטות, הצוק היה גוזר את השעיר לגזרים, על-ידי כך מתכפרים עונות ישראל והיא גזרה, אחת מן המצוות שאין אנו יודעים טעמם.