פרשת השבוע האזינו - פרשה פשוטה
בפרשה זו, פרשת “האזינו” אומר משה שירה לבני ישראל והיא כתובה במילים יפות וגבוהות, ומסודרת בפסוק לפי הסדר הנאה ביותר, כפי שמתאים לשירה. השירה נאמרה ע”י משה ביום מותו, ובה סידר משה לבני ישראל כל מה שקרה להם בעבר מאז אברהם, יצחק ויעקב האבות הקדושים, וכן כל מה שיקרה להם בעתיד, עד הדור האחרון, דור הגאולה השלמה באחרית הימים.
ומודע כתב משה וסיפר את לכ הדברים האלה?
כדי שבני ישראל ילמדו מהמעשים שלא נעשו כהוגן ולא יחזרו עליהם, וייטיבו מעשיהם מכאן והלאה. את הנבואות על העתיד אמר משה כדי שיצפו ויקוו לתשועות הגדולות המובטחות להם לעתיד לבוא.
משה נצטווה לא רק לומר להם את השירה, אלא גם לכתוב אותה וללמדה את בני ישראל, ולשים אותה בפיהם, כלומר, שמילותיה יכנסו עמוק בלבבם.
ומשה פותח את השירה כך:
“האזינו השמיים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי”
משה מבקש שהשמיים והארץ יאזינו למוצא פיו – מדוע דווקא השמיים והארץ?
אלא שאומר משה: הלא אני אדם, בשר ודם. היום אני חי ומחר אני מת, מי יהיה העד שיזכיר תמיד לבני ישראל את השירה הזו?
ומי יעיד שבני ישראל שמעו אותה ואף קיבלו על עצמם לקיים וללמוד מה שכתוב בה?
השמיים והארץ קיימים לעולם ולכן הם יכולים להיות עדים נאמנים על מעשי בני ישראל. יותר מזה, לפי ציווי ה’ הם אלו שיענישו את בני ישראל, או להפך יעניקו להם שכר על מעשיהם, הכיצד?
אם יאזינו בני ישראל לדברי השירה הזו, המזכירה להם לדבוק במצוות התורה, ויקיימו כל מה שכתוב בה יזכו לשפע של ברכה מהשמיים. השמים יורידו גשמי ברכה ובמילה הגפן תיתן פריה והארץ תיתן יבולה והשמיים תנו טלם, שדותיהם יצמיחו ירקות ודגן לרוב, העצים יהיו עמוסים בפרי והמעיינות יתמלאו במים זכים. דגן, יין ושמן יוכל כל אחד לקנות בזיל הזול וכולם יעשו את ברכת השמיים והארץ בזכות קיום התורה.
אך אם, חלילה יעזבו בני ישראל את הדרך הישרה יהיו העדים הנאמנים ראשונים להענישם, כמו שנאמר: “ועצר את השמיים ולא יהיה מטרה והאדמה לא תיתן יבולה”. מגיעים ימות הגשמים – אך הגשמים אינם!! ואז בקושי ירקות, המטעים צמאים, אין פירות בשפע, השמן והדגן נמכרים ביותר, ואנשים רעבים ללחם. אם גם אז לא מבינים את הרמז ולא חוזרים בתשובה חלילה עלול להתקיים בהם: “ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה..”
ועוד סיבה מדוע משה מביא את השמים והארץ כעדים:
אומר משה לבני ישראל, הסתכלו בשמיים ובארץ – שמא שינו תפקידם? גלגל החמה עולה בכל יום במזרח ומאיר ועושה רצון קונו בשמחה, הארץ עושה רצון ה’? האם ראיתם פעם שאדם זורע חיטה ועולים שעורים או להפך או שמא פרה זו אינה דשה? חמור זה אינו טוען משא והולך?
וכשם שהשמיים והארץ וכל צבאם עושים רצון ה’, הלוא קל וחומר הדברים שהם לא עושים את רצון ה’ על מנת לקבל שכר – שאם מקיימים הכל – אין מקבלים שער על כך – ואם לא עושים את רצון ה’ – אינם נענשים.
אתם מקבלים שכר ונענשים על אחת כמה וכמה שאתם צריכים לשמוע דבריי.
ועוד ממשיך משה ואומר: “הצור תמים פעלו – כי כל דרכיו משפט צדיק וישר הוא”.
לעיתים מתאונן האדם על רוע מזול – בייחוד מתרעם הוא על עניותו או חסרון בריאות וכו’ ובליבו פנימה הוא תמה ושואל היכן היושר והצדק שבמשפט ה’.
אולם, דומה הדבר לאדם עשיר שבנו היחיד חלה ונפל למשכב. הרופאים נלאו למצוא מזול למחלתו, אך אביו העשיר לא נח ולא שקט עד שהביא רופא מומחה בעל שם וריפא את בנו. המומחה הזהיר את האב שוב ושוב שלא יביא אל פיו של בנו שום מאכל שיש בו בשר שמן כי בנפשו היא. ויהי היום והאב ערך סעודת מרעים לבני משפחתו ולחבר ידידיו , כשהוזמנו האורחים להיכנס לטרקלין ולסעוד את נפשם, חמק לו גם הבן בתוך הנכנסים והתכונן לטעום מהמאכלים הערבים, ראה זו האב מרחוק, רץ אל בנו, התנפל עליו בצעקות וגירשו מיד מן המקום.
האורחים הביטו בזה אל זה בתמיהה לפשר ההתנהגות המוזרה של “האב האכזר” שאינו מרשה לבנו יחידו להשתתף בסעודה זו. איש מהם לא ידע ושיער כי “בהתאכזר” האב על הבן, עשה זאת רק מאהבתו הרבה ולמען להטיב לנשמתו המסכנה.
כך הוא העניין בהנהגת ה’ בעולם “צדיק וישר הוא”. נכון שלעיתים הנהגת ה’ אינה מובנת לנו, לעיתים נראה ממש כחוסר צדק בעולם, וכיצד יתכן הדבר?
אך “קל אמונה ואין עוול” אומר משה לבני ישראל, הוא אבינו והוא זה שיודע הכי טוב מה טוב בשבילנו. כל מעשיו אלינו רק מאהבתו ודאגתו הרבה לבניו. וכך האמונה בבורא עולם בכל מציאות החיי יום יום. להאמין בדבר שהוא נגד השכל וההבנה הפשוטה שכן אנו בני אנוש והבנתנו מצומצמת עד למאוד “וכל מאן דעביד רחמנא לטוב עבוד” כל מה שעושה ה’ הכל לטובה, גם כשל “כנשר יער קנו על גוזלים ירחף..ישאהו על אברתו”. בפסוק זה מזכיר משה לבני ישראל כיצד נוהגם הקב”ה בחמלה וברחמים כאשר הוציאם ממצרים. כנשר הזה שרחמיו על בניו “פורש כנפיו יקחהו” ונושא אותם על כנפיו, שאינו מתיירא כאשר העופות המתייראים מן הנשר שהוא מגביה עוף, ואם ישאו את גוזליהם על גביהם ובא הנשר ויטלם.
כשם הנשר מעורר את אפרוחיו, כך הקב”ה מעורר ומקיץ את לבבנו הערל, ולאחר שצמנו והתעננו ביום כיפור – הבטיחנו שעל ידי כך יפרוש עלינו מזיו שכינתו בחג הסוכות.
שהרי ביום הכיפורים נמחלו עוונותיהם של ישראל, ומיד לאחר מכן הולכים מחייל אל חייל ומזדרזים בהקמת הסוכה שכל מצוותה היא זכר לענני הכבוד שהקיף בהם הקב”ה את ישראל בהיותם במדבר בצאתם ממצרים, כמו שנאמר: “כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים”. ולפיכך גם נצטווינו לעשות את החג במשך שבעת ימים שכל יום כנגד ענן אחד ונמצא ששבעה עננים הקיפו את ישראל.
ומובא בספרים, כי היות והיצר הרע מתקנא בנו לאחר יום הכיפורים ומבקש להפילנו מ”איגרא רמה לבירא עמיקתא” (מהר גבוה, לבור עמוק) עד כדי שלא לאפשר לנו ללכוד אותנו ברשתו, נתן לנו הקב”ה להתעסק מיד בדבר קדושה, שהיא הסוכה המגנה והמצילה על עם ישראל מכוח קדושתה. כשם שמצווה להכין את הסוכה מדברים שאינם מקבלים טומאה, כך יש להכינה בגוף טהור, כדי להשרות את השכינה במעשה ידיהם, על כך באה מצוות הסוכה מיד לאחר יום הכיפורים, אשר אז האדם נקי ומזוכך מעוונות לאחר כפרתו ביום הכיפורים.
ואם נחשב מתי עם ישראל ישבו “בסוכות” במדבר – הם הרי יצאו ממצרים בחודש ניסן, אם כן ראוי היה לחגוג את הזכר בתקופה המאורע שלזכרו חוגגים, מדוע חוגגים בתשרי?
אלא שבימי ניסן, אדם רגיל לצאת מביתו להנאתו. בימי תשרי הכל נכנסים לבתיהם מגלל הגשמים, אבל ישראל מראים לכל שעושים סוכות בתקופת תשרי מחמת גזירת הקב”ה ומאהבתנו אליו.
האושפיזין
בחג הסוכות אנו מזמנים לסוכה את האושפיזין – שבעת הרועים (אושפיז=אורח).
הזוהר הקדוש אומר שבשעה שישראל יוצאים מבתיהם ונכנסים לסוכה לשמו של הקב”ה, זוכים ומקבלים שם פני שכינה. כל שבעת הרועים הנאמנים יורדים מגן עדן ובאים לסוכה ונעשים להם אושפיזין.
כמובן שהאושפיזין אינם בשר ודם ואינם נראים, אלא נשמותיהם יורדות אלינו לסוכה והם באים בכל יום משבעת ימי החג, אל כל אחד מעם ישראל, אלא שבכל יום אחד בא בראש כולם ושאר האושפיזין באים עמו. האושפיזין הם: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, יוסף ודוד (נוסח ספרד).
יש הנוהגים להניח כסא נאה בסוכה ופורשים עליו מפה יפה והוא כיסא מיוחד עבור האושפיזין (לא יושבים עליו) – אפשר להניח עליו ספרי קודש (תהילים וסידורים). מעצם קדושת הסוכה ילמד כל אדם לנהוג בה כבוד וקדושה, שלא להכניס לתוכה דברים המבזים אותה (כגון: סירי בישול, את האוכל מוזגים מחוץ לסוכה). ובוודאי שלא לדבר בתוכה דברי ליצנות, לשון הרע ורכילות, הרי בסוכה נמצאים אורחים כל כך מכובדים “אושפיזין עלאין קדישין”. בוודאי כל אחד ואחד רוצה להתברך מפיהם, ולשאוף מקדושתם בימות החג, ואין רצונו להבריחם מהתנהגות לא נאותה או חלילה מריבות וויכוחים, שאומר על כך המהר”ל, שהסוכה נבנית לזכר ענני הכבוד וענני הכבוד שהיו לישראל במצרים היו בזכות אהרון הכהן ומי היה אהרון הכהן? “אוהב שלום ורודף שלום ומקרבן לתורה”, כל מהותו של אהרון היתה שלום, אהבה, אחווה ואחדות.
אתם נכנסים לסוכה – זיכרו! הסוכה היא מקום להשראת השכינה והקדושה ועל כך אם נתנהג בה בשלום, אהבה ואחווה יפרוש עלינו הקב”ה ממרומים “סוכת שלום”, “סוכת רחמים”.
ארבעת המינים
נאמר בויקרא כ”ג: “ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפות תמרים, ענף עבות וערבי נחל”.
ארבעת המינים שהתורה ציוותה הם: אתרוג, לולב, הדס וערבה.
מה מסמלים ארבעת המינים?
האתרוג – צורתו דומה ללב, יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ומעשים טובים.
הלולב – מסמל את עמוד השדרה (בדומה אליו בגובהו), יש בו טעם (תמרים) ואין בו ריח, כך ישראל יש מהם ישיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים.
ההדס – עלהו כצורת עין (לרוחב), יש בו ריח ואין בו טעם, כך יש בישראל שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה.
הערבה – צורת העלה כשפתיים, אין בה טעם ואין בה ריח, כך יש בישראל שאין בהם תורה ואין בהם מעשים טובים.
אומר הקב”ה תאגדו את כולם – יחדיו למצווה – וכך צריך האדם לחבר את כל איבריו (לב, עמוד שדרה, עין, שפתיים) יחדיו ולקיים מצוות ה’ בשלמות.
וכך לכל אחד מעם ישראל יש בו מעלה טובה, יש בו מצוות כרימון והוא שווה המון לפני הקב”ה, לכן תעשו כולכן אגודה אחת ויכפרו אלו על אלו ואם עשיתם כך אני מתעלה עליהם (מדרש רבא).
בזה שכולכם תהיו מאוחדים בעלי התורה עם בעלי המעשים הטובים, תשלימו זה את זה וכוח האחדות שלכם יגן עליכם מכל הרוחות הרעות המקטרגים ומשטינים.
ועוד באים לרמז לנו ארבעת המינים שהאתרוג דומה ללב, מקום הבינה לומר לאדם שיעבוד את בוראו בשכלו. הלולב דומה לשדרה שהוא עיקר מבנהו של האדם, לומר שיקדים כל גופו לעבודת הבורא. ההדס דומה לעיניים , לומר שלא יתור אחר עיניו. הערבה דומה לשפתיים לרמז שישים רסן בפיו ויזהר בדבריו אף בעת שמחתו (ספר החינוך).
חג הסוכות – חג השמחה
חג הסוכות נקרא גם “חג השמחה” לפי שהוא מיוחד מאוד בשמחה. יש בו חיוב שמחה ככתוב “ושמחת בחגן..והיית אך שמח” (דברים טז’).
והרמב”ם אומר שאף על פי שכל המועדות מצווה לשמוח בהם, בחג הסוכות היתה במקדש שמחה יתירה וכן “שמחת בית השואבה”. היתה שמחה על ניסוך המים שהעסק שנעשה בניסוך המים, גדול היה מכל עבודה אחרת שהיתה במקדש ובשמחה שהשתתפו כל ישראל שבאו לקיים מצוות עלייה לרגל ירושלים.
וגם היום עושים “זכר” לשמחת בית השואבה במקדש, ובכל לילה מימי החג הסוכות יש בתי כנסת אחדים ובמקומות מסוימים “שמחות בית השואבה”. בהן רוקדים זקנים, צעירים, בחורים וילדים ריקוד של מצווה משמח ומרנין את הלב, פעמים רבות בליווי תזמורת “ומי שלא ראה שמחת בית השואבה (במקדש) לא ראה שמחה מימיו”
בברכת חג סוכות שמח ו”מועדים לשמחה” לכל בית ישראל!
שנזכה לשמוח את שמחת בית השואבה בבניין בית המקדש בקרוב, אמן!
לאה טנג’י
