פרשת השבוע וארא - הנחש תנין והמטה
מטה האותות – “ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות” (שמות ד’, י”ז). מטה האלוקים מטה הגאולה, נברא בין השמשות בערב שבת של בריאת העולם (משנה אבות ה’, ו’). על המטה הזה מסופר נפלאות רבות במדרשי החכמים, מטה פלאים שעבר מדור לדור בירושה מאדם הראשון, עד משה אדון כל הנביאים.
“המטה שנברא בין השמשות נמסר לאדם הראשון בגן עדן, שמסרו לחנוך, שמסרו לשם, שמסרו לאברהם. “ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק” (בראשית כ”ה, ה’). מסרו ליעקב, ויעקב הוליכו למצרים ומסרו ליוסף, ולאחר שיוסף מת, נטלטל כל רכושו בפלטין של פרעה, ויתרו אחד מחרטומי מצרים ראה את המטה, וחמדו, לקחו ונטעו בתוך גנו. כשמשה הגיע למדין, ראה את המטה ולקחו אליו” (ילקוט שמעוני רי”ד).
• זה המטה שהיה ביד יעקב, שנאמר: “במקלי עברתי את הירדן” (בראשית ל”ב, י”א).
• והוא המטה שהיה ביד יהודה, שנאמר: “חותמך, פתילך ומטך אשר בידך” (שם ל”ח, י”ח).
• והוא היה ביד אהרן, שנאמר: “וישלך אהרן את מטהו” (שמות ז’, י’).
• הוא היה ביד דוד, שנאמר: “ויקח מקלו בידו והכה בו את גלית הפלשתי” (שמואל א’, י”ז, י”ח).
• והוא היה ביד כל מלך ומלך, עד שחרב בית המקדש.
• וכן עתיד אותו המטה להמסר למלך המשיח. וכן עתיד לכרות בו את אומות העולם שנאמר: “מטה עוזך ישלח ה’ מציון” (ילקוט פ’ חוקת).
המטה משקל ארבעים סאה היה, ושל סנפרינון היה, ועשר מכות חקוקות עליו נוטריקון, דצ”ך עד”ש באח”ב. אמר לו הקדוש ברוך הוא: “בטכסיס הזה הבא עליו את המכות” (שמות רבה ח’, ג’). על המטה היה חקוק נוסף לעשר המכות, אף שמו המלא של הקדוש ברוך הוא של שבעים ושתים אותיות.
נאמר: “עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן: “פי הארץ, פי הבאר… והמטה…” (מסכת אבות ה’, ו’). כל עשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, יש להם מעלה ניסית. הקדוש ברוך הוא טמן בהם כח לעשות ניסים בבוא העת.
בנין וסתירה במטה האלהים
המטה מסמל את הטבע הכבוש תחת יד האדם ומשמש:
(א) להארכת היד, למען יוכל נושאו להישען עליו.
(ב) המטה מסמל שלטון או הנהגה. מטה כזה מחזיק “הקייס” בעדה האתיופית.
ויש מטה שלטוני, “ותגע אסתר בראש השרביט” (אסתר ה’, ב’).
(ג) מטה הוא גם שם נרדף לקבוצה, כגון: שבט נפתלי, בנימין, דן ואשר.
(ד) המקל מסמל חורבן ומטה מסמל בנין.
יש מקל ויש מטה. מקל – מכים וחובטים בו “מקל חובלים”, ואילו מטה, נסמכים ונשענים עליו.
אמר רבי שמואל אבא מז’יכלין: לאיש זקן וחולה אין המטה עוזר, ואיש צעיר אין לו צורך בו, מועיל הוא רק לאיש בינוני שאינו חולה ואף בריא לגמרי איננו.
הוא הדין לגבי אותות ומופתים. למי שהוא כופר, לא יועילו מופתים ולא יביאוהו לידי אמונה. לאיש המאמין אין צורך במופתים! זקוקים איפוא למופתים רק הבינוניים בעלי הבתים הפשוטים.
“ויאמר אליו ה’ מזה בידך ויאמר מטה” (שמות ד’, ב’). בשאלתו של ה’ “מה זה בידך?” כתובה במילה אחת “מזה”? רמז ל”מזה שבידך” (המטה) עתיד אתה ללקות, על שדיברת בגנותם של ישראל ואמרת: “והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי” (שמות ד’, א’). ועל אותו מטה נענש משה כשחטאו בו במי מריבה.
ויאמר: “השליכהו ארצה וישלכהו ארצה ויהי לנחש” (שם ד’, ג’). הנחש הוא מקור הטומאה מאז פיתוי חוה בגן העדן. שורשו מעולם החורבן, לומר לך: כאשר מטה נופל ארצה הוא נהפך לנחש! אבל אומר לו הקדוש ברוך הוא למשה, “שלח ידך… ויהי למטה בכפו” (שם ד’, ד’), הוא יחזור להיות מטה מעולם הבנין. להורות: שדבר שהוא ביסודו טוב, אפילו אם הוא נופל, הריהו יכול לשוב לשורשו ולהפוך בחזרה לטוב. כך עם ישראל אפילו שהם במ”ט שערי טומאה, יכולים לשוב לשורשם.
במקרה בו הורה הקדוש ברוך הוא לאחוז את הנחש בזנבו, רואים אנו נסיון למשה. שכן, כל בר-דעת יודע, שכאשר תופסים נחש, צריך לתופסו בראשו, ואם האדם ינסה לתפסו בזנבו, הרי הנחש יכישו, ותהא סכנה לחייו. אך משה, אין לו הרהורים, לאחר ציוויו של הקדוש ברוך הוא, הוא אוחז בזנב הנחש “ויהי למטה בכפו” (שמות ד’, ד’).
מאותו המטה למדו בני ישראל, שמשה אף הוא “התהפך” ונהיה לראוי ומנהיג לעם ישראל.
הנחש שומר לנצח את איבתו לאדם, והאדם בורח מפניו. אות המטה שהפך לנחש, הראה לבני ישראל, משענתו של אדם והמכשיר לשלטונו, הופך ברצות ה’, להיפוכו הגמור, לנחש, לכוח הורס. הווה אומר: ברצות ה’ הוא ימריד על האדם את משענתו ואת מכשיר שלטונו, והיפוכו של דבר, כל אויב שהאדם ירא ובורח מפניו, הופך ברצות ה’ למשענתו ולכלי מלאכתו.
המטה בבואו “לפני פרעה” – הריהו הופך לנחש ארסי, ואותו נחש הופך שוב ל”מטה אלקים”, אם ידיו של משה אוחז בו, “ויהי למטה בכפו”.
“נחש” הוא סמל הגאווה וההאלהה העצמית. שהרי הנחש הוא אשר פיתה לראשונה את האדם להאלהה עצמית, “והייתם כאלקים” (בראשית ג’, ה’), כך אמר. מאידך, “מטה”, הוא סמל ההתבטלות כנגד הכח האלקי. כשם שהמטה אינו מסוגל לעשות דבר בלעדי היד המניעה אותו. “היתפאר הגרזן על החצב בו” (ישעיה י’, ט”ו)? בזה מוכיח משה לפרעה, כי לפניו הופך ה”מטה” ל”נחש”, כאות לגאוותו והאלהתו העצמית, ואילו בידיו של משה חוזר ה”נחש” להיות “מטה”.
מטרונה (= גבירה נכרית) אחת אמרה לרבי יוסי: אלוהי גדול מאלוהיך!
אמר לה : מהיכן את למדה על גדולת אלוהייך?
אמרה לו : בשעה שנגלה אלוהיכם למשה בסנה, הסתיר פניו אך לא נאלץ לברוח מפניו. אבל בשעה שראה את הנחש, שהוא אלוהי, מיד “וינס משה מפניו” (שמות ד’, ג’).
אמר לה : בשעה שנגלה אלוהינו למשה בסנה, לא היה לו מקום לברוח. אנה היה בורח? לשמים או לים או ליבשה? מה נאמר באלוהינו: “הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, נאום ה’ ” (ירמיה כ”ג, כ”ד). אבל הנחש, שהוא אלוהייך, כיוון שאדם בורח ממנו שתיים או שלוש פסיעות, יכול להינצל ממנו.
תנינים ובולענים
המטה: “לפני פרעה יהי לתנין” (שמות ז’, ט’). המופתים המוצגים לפני פרעה והחרטומים, באים להראות למצרים, את כוחו של “אלוקי העברים” אל מול האלהים של המצרים. התרסה זו באה בתחילה נגד האלוהויות הקשורות ליאור, הנילוס עצמו שהיה מקודש למצרים והתנינים אשר בו. תנין היאור, היה חי באזור הנילוס וככל הנראה בשל עצמתו ועליונותו ביחס לשאר היצורים, בהיותו קדקד פירמידת המזון – כטורף-על, הביאו את המצרים להפכו לאל. עצמתו הרבה שימשה כהשראה גם למלכים המצריים, כפי שאומר יחזקאל: “דבר ואמרת כה אמר ה’ אלוקים, הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנים הגדול, הרובץ בתוך יאוריו אשר אמר לי יארי, ואני עשיתני” (כ”ט, ג’).
המלכים הפרעונים ראו עצמם כשליטים כל-יכולים, בדיוק כפי שהתנין, השוכן ביאור, שולט ביד רמה בנילוס כטורף-על שלא נשקפת לו שום סכנת טריפה.
במדרש “לקח טוב” זיהו את הנחש עם התנין ואמרו, “הוא תנין הוא נחש”. בעברית הקדומה, נחש ותנין נמצאו בשמות נרדפים, שנאמר: “על שחל ופתן תדרוך, תרמוס כפיר ותנין” (תהלים צ”א, י”ג). הכפיר מקביל לשחל והתנין לפתן.
מה היתה המטרה בהפיכת המטה לנחש? אות זה בא ללמד את פרעה, האדם מושפע מסביבתו יותר מכל, וגם האדם הנעלה ביותר, עלול להתקלקל בסביבה מושחתת!
משה הראה לפרעה שאפילו המטה, שעליו נחקק שם ה’, יכול ליהפך, לנחש כשהוא בסביבת פרעה. ששפלותו של עם ישראל היא רק בגלל הסביבה המצרית המושחתת בה הוא נמצא העם הזה, הסביבה שבה מצוי משפיעה עליו, ולכשיצאו ממצרים, יוכלו ליהפך לאנשים גבוהי-דרגה ונאצלים, ואילו האדם הטוב ביותר, עלול ליהפך לחיה צמאת-דם, בהימצאו בסביבה מושחתת “לפני פרעה, יהי לתנין” (שמות ז’, ט’).
היתה התגוששות גלויה בין עולם של אמת לעולם של שקר, כאשר “וישלך אהרן את מטהו לפני פרעה ולפני עבדיו ויהי לתנין” (שמות ז’, י’). התנין הוא סמל מצרים, הרובץ בתוך יאורו. מה עשה פרעה? קרא לחכמיו ולמכשפיו, “ויעשו גם הם – חרטומי מצרים בלהטיהם כן. ויהיו תנינים” (שמות ז’, י”ב), ותיכף נאמר: “ויבלע מטה אהרן את מטותיהם” (שם י”ז-י”ב). היה נס גדול, אחר שחזר ונעשה מטה, בלע את כולן (שבת צ”ז). בזה הראה שכל מקורות הכח של מצרים אינם אלא אשליה.
במטה הראה שיש כאן נס גלוי. היה מקל ונשאר מקל! מופת אמיתי, לבין תרגיל במעשה כישוף, שאין לו שום אחיזה וקיום במציאות.
אמר הקדוש ברוך הוא אם יבלע תנין את תניניהם של מצרים, יאמרו מנהגו של עולם הוא, נחש בולע נחש, אלא יחזור לברייתו ויבלע את תניניהם. מהו ויבלע מטה אהרן את מטותם? אמר ר’ אלעזר: נס בתוך נס! שחזר המטה, מטה כברייתו ובלע אותן, וכשראה פרעה כן תמה ואמר: “ומה אם יאמר למטה בלע לפרעה ולכסאו עכשיו הוא בולע אותו (שמו”ר פרשה ט’, ז’).
עוד מדוע לא היה יותר נס, שמטה אהרן יבלעם כשהם תנינים חיים? יש לומר: דכיוון שאחר כך עשה אהרן כמה נסים ומופתים במטהו, שמא יהיה פתחון פה לחרטומים לחשוב, שכיוון שתנינים בלועים בו, שנעשו בכח כישוף וטומאה, אז זה וזה גורם, היינו: כח הקדושה וכח הטומאה הבלועה בכח מטה אהרן. לכן אחר שחזרו למטות כבתחילה והוסר מהם כח הטומאה והכישוף, רק אז בלע אותם מטה אהרן ולא התעבה. שהיה בו נס בתוך נס דבר החורג מדרך הטבע, המטה של אהרן בלע את מטות החרטומים וכן לא נשתנה גודלו של המטה (שמות רבה ט’, ז’).
נס המטה סימל את ההנהגה החדשה של הקדוש ברוך הוא לעם ישראל, שזו הנהגה למעלה מן הטבע. בניגוד להנהגה שהיתה לאבות בא-ל שדי שהיא הנהגה טבעית, כעת מתחילה הנהגה לבנים, הנהגה למעלה מן הטבע בשם י-ה-ו-ה, שהתחילה בנס המטה ועד נס קריעת ים סוף. זהו “נס בתוך נס” שהיה גם בקריעת ים סוף, “ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים”, בעוד “כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים וישב ה’ עליהם את מי הים” (שמות ט”ו, י”ט). יבשה לישראל ומים למצרים וזהו נס בתוך נס.
