פרשת השבוע ויגש – פרשה פשוטה

כאמור בפרשה הקודמת, לאחר החיפושים בשקיהם של האחים, נמצא הגביע בשקו של בנימין. האחים קורעים את בגדיהם מרוב צער וחרפה, ושבים למצרים יחד עם אחיהם היקר בנימין. כשהגיעו למושל שאלם: “הכיצד העזתם להיות כפויי טובה, תחת הטובות הרבות שגמלתי עימכם?”.

ענו האחים: “אדוני, איננו יודעים כיצד קרה הדבר, שהגביע נמצא בשקו של אחינו, ואנו מוכנים להיות עבדים תחתיו”.
“לא”, ענה המושל, “רק מי שגנב את הגביע יהיה עבד, ואתם שובו בשלום אל אביכם”.
כששמע זאת יהודה שהתחייב לאביו שיחזיר לו את בנימין בריא ושלם, כעס מאוד על המושל “המרושע”, והחליט לדבר עימו דברים קשים: “ויגש אליו יהודה..ידבר נא עבדך דבר..כי כמוך כפרעה”
אדוני המלך! בהתחלה העללת עלינו שאנו מרגלים, וכדי להסיר את החשד ביקשת שנביא את אחינו בנימין. עתה שהבאנו אותו – שוב אתה מתעלל בנו, הרי שאם אתה רוצה את אחינו בשבילך לעבד, אז קח אותנו במקומו, הרי אנחנו יותר חזקים וגיבורים ממנו. מאיתנו תוכל להפיק יותר תועלת, “דאם לשמשך” – אני יודע לשמש יותר ממנו. אם למלחמה אתה מבקש – אני יודע להלחם יותר ממנו.
אז מה אתה אומר? שרק הוא יהיה העבד ואנחנו נשוב אל אבינו. הרי סימנו לך שאבינו זקן, ואחיו של הנער נעלם לנו, ורק הוא נשאר בן זקונים לאבינו, יחידי מאימו, אז מה אמרת?
“הורידוהו אלי ואשימה עיני עליו”, “ואם לא ירד אחיכם עימכם לא תוסיפון לראות פני”, כשביקשנו מאבינו לקחת את הילד הוא סירב בתוקף להביאנו לכאן, ובמסירות נפש הורדנו אותו בכל זאת! ועכשיו שתדע שאתה כמו פרעה, כשסבתא שלנו שרה היתה אצל פרעה ללילה אחד (שרצה לצאת אותה לאישה), נצטרע כל גופו ולקה בידי מלאך, ואתה תילקה כמו פרעה, על זה שהנך מתעלל בנו. ודע, כי כוחנו רב ויבכולתנו להרוס את כל ארץ מצרים, לכן היזהר והישמר מפני.

אמר לו יוסף: “גם לי יש גיבורים רבים ואם כל אחד רק “רק עליכם, תטבעו כולכם ברוקם”.
אמר יהודה: “כדאי שהם יזהרו מפנינו, כי ה’ עימנו ואם אשלוף את חרבי, אהרוג את כל תושבי מצרים.
אמר יוסף: אם רק תוציא את חרבך, אתפוש אותה ואהרוג בה אותך ואת כל אחיך.
“לא לשם מלחמה באנו אליך”, אמר יהודה והוא אכן התכוון ל-3 דברים טרם התחיל לדבר עם “השליט” והם: מלחמה, תפילה ופיוס, כעת הוא מנסה שלא ללכת בדרכי מלחמה ואולי דרך הפיוס יצליח לשכנע אותו להביא לו את בנימין, “ועתה רצוננו שתביא לנו את בנימין ואנו נהיה לך לעבדים”.
עמה לו השליט: “קחו את הגביע, אך בנימין נותר פה!”.
שמע זאת יהודה וכעסו גבר, הוא נטל אבן כבדה וגדולה מאוד, זרק אותה השמימה ותפס אותה בידו השניה, ואחר התיישב עליה, מרוב כובדו – התפוררה האבן הענקית והפכה לעפר, ראה זאת יוסף, קרא מיד לבנו מנשה וציווה עליו לעשות בדיוק אותו מעשה שעשה יהודה עם האבן, מנשה עשה והאבן התפוררה, ראה זאת יהודה ואמר בליבו: “אין זאת כיאם גבורה שכזו נמצאת רק במשפחתי”. קרא יהודה לנפתלי אחיו וציווה עליו: קפוץ וראה כמה שווקים יש במצרים.
אמר לו נפתלי: “12 שווקים”.
אמר לו יהודה, כל אחד יצא ויחריב שוק אחד, ואני אחריב 3 שווקים.
שמע זאת יוסף ומיד שיגר לפרעה שישלח לו 300 גיבורים, והנה גדודים רבים של גיבורי מצרים החלו לעבור על פני האחים.
שראה יהודה שאחיו נבהלים מהגדודים, צעק צעקה גדולה ומרה, שנשמעה בכל ארץ מצרים, ועד שאפילו פרעה ששהה בארמון באותו זמן, נפל מכיסאו מגודל הצעקה.
אפילו פיתום ורעמסס שהיו במצרים – נפלו והתפוררו, ראה יוסף שיהודה כועס מאוד וזאת על פי שראה את עינו זולגת דם ומחזהו בקעו 2 שערות שנעמדו כמסמרים ושאלו:
מדוע כועס הינך יותר מכל אחיך?
ענה לו יהודה: משום שאני הבטחתי לאבי שאביא לו את בנימין בריא ושלם, ועתה שים נא אותי במקומו ושלח אותו עם אחיי לאבא שדואג ומצפה לו.
ענה לו סיוף: מסכים אני, בתנאי שתביאו לכאן את אחיכם יוסף.
שמע זאת יהודה וכעסו גבר, ודמעות של דם זלגו מעיניו, ראה יוסף את צערו וכעסו המתגבר של אחיו והחליט כי הגיע הזמן להתגלות לאחיו ולא יכל יותר להתאפק ולהחזיק את עצמו מבלי לחשוף את זהותו ואמר: “הוציא כל איש מעלי”.
מיד יצאו כל המצרים ששהו בארמון, ואפילו את שומרי הראש של יוסף הוציא יוסף לפני שהתוודע אל אחיו. באותו רגע שהוציא את כולם, סיכן את עצמו מאוד מאוד, משום בשניות אלו יכלו יהודה ואחיו להתנפל עליו ולהורגו (שהרי עדיין לא ידעו שאחיהם הוא). אפילו שידע כך, נהג כך כי אמר בליבו:
“מוטב שאמות ולא אבייש את אחיי בפני המצרים”.
נשאר הוא ואחיו לבדם והחל לקרוא: “יוסף, יוסף”. שמעו האחים כי השליט קורא ליוסף והיו בטוחים שהנה הוא נמצא פה בארמון, והביטו סביבם לחפשו – היכן הוא?
ואז אמר להם יוסף: “אני יוסף, העוד אבי חי?”, הביטו האחים בתדהמה גוברת בפני השליט – הוא יוסף, “הזה יוסף?”. בבת אחת התחוורו להם כל הדברים והתחברו כחלקיקי פזל אחד לאחד, לפסיפס מושלם. מרוב בושתם הרבה ומרוב בהלתם הגדולה (לאחר שיוסף הוכיח להם את מכירתו – היום, השעה, כל הפרטים המזהים), נסוגו אחורה והתרחקו ממנו – “לא יכלו לענות אותו כי נבהלו מפניו”.

מכאן למדונו חכמים לקח באומרם: “אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה”.
הרי יוסף קטן שבשבטים היה, בכל זאת לא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. אנו על אחת כמה וכמה, שמלך מלכי המלכים ואדון עולם ישאלנו לאחר 120 שנה כשנצטרך לתת לו דין וחשבון –
“מה עשית בזה העולם? נתתי לך חיים! נתתי לך נשמה! קיבלת בריאות! האם ניצלת אותה לתכלית אמיתית? או שבזבזת את חייך בהבל וריק?”
מה אז נאמר? מה נדבר? ובוודאי שאדם לא יעצור בכוחו לעמוד בפני התוכחה של בורא עולם..

ראה יוסף את בושתם של אחיו ממנו, שהפנו את פניו ממנו ולא העזו להביט בו ואמר להם:
גשו נא אלי, “ויגשו”.
אמר להם יוסף: עתה אל תעצבו כי מכרתם אותי למצרים ואל תכעסו ותתחרטו על כך, כי הקב”ה הוא זה שמסדר את העולם וכל מה שהתגלגלתי לכאן, זה כדי שאוכל להיות לכם למחיה, לפרנס אתכם, כי הנה הרעב רק שנתיים שהחל, ועוד 5 שנים לפנינו. הקב”ה הוא שמושך בחוטים מלמעלה וסידר זאת שהקדים רפואה למכה, והוא שם אותי פה לאדון ומושל בכל ארץ מצרים, לכן מהרו ועלו אל אבי, ספרו לו כי יוסף חי והוא אדון על כל ארץ מצרים, שירד אלי לכאן, יגור פה בארץ גושן קרוב אלי, עם בניו בנותיו כלותיו ונכדיו, וכך אוכל לזון את כולם עד שיסתיים הרעב. הנה כמו שעינכם צופות, אני הוא זה שמדבר אליכם בלשון הקודש (ולא ע”י מתורגמן). ספרו כל זאת לאבי כדי שיאמין. דעו שאין לי שנאה וטינה בליבי כנגדכם על מכירתי. סיים יוסף לומר דבריו ונפל על צוואר בנימין אחיו היקר ובכה בכי תמרורים.
בנימין גם בכה על צוואר יוסף, שגם הוא התגעגע אליו מאוד, עד שהמדרש מספר שלבנימין נולדו עשרה בנים ולכולם נתן שמות על שם אחיו יוסף – שיזכירו לו את אחיו האהוב והאובד.
לאחר שראו האחים כי יוסף אינו שומר להם טינה, מרגיע אותם, מנשק את כולם ובוכה איתם בכי של שמחה והתרגשות, בכי של געגועים ואהבה, אזי יכלו לדבר איתו כרגיל.

“הקול נשמע בבית פרעה” – בכל ארץ מצרים נודע כי הגיעו אחיי יוסף, שעד עתה חשבו שיוסף הוא איזה נער אסופי שאין לו מוצא ואין לו משפחה, ופתאום נודע שהוא שייך למשפחה מכובדת ומיוחדת ועוד לאברהם אבינו…
לכן שלח פרעה ליוסף עגלות מבית המלוכה שיביאו בהם את אביו ומשפחתו מארץ ישראל למצרים (וזאת משום שפרעה חשש שאם יוסך גילה כעת את משפחתו, הוא עלול לברוח ממצרים).
יוסף נתן לכל אחיו חליפות חדשות, לבנימין נתן 30 כסף וחמש חליפות, לאביו שלח 10 חמורים נושאים מכל טוב ארץ מצרים ולחם ומזון לדרך.
טרם יצאו לדרך ציווה יוסף את אחיו שלא ירגזו בדרך אחד על השני, על מכירתו שכן היום ראיתם שהכל מאת ה’ יתברך, שזה רצונו להמליכני במצרים.

האחים יצאו שמחים, מאושרים ומצוידים בכל טוב מארץ מצרים בחזרה אל אבא. הפעם לא רק בנימין נמצא עימם בריא ושלם, אלא בשורה כ”כ משמחת יש להם לאבא, אך חששו איך יספרו לאבא שיוסף חי, הרי בשורה כזו בגיל שלו היא מסוכנת, הוא עד 100 לבריאותו, ומרוב שמחה יכול למות חלילה…
בתוך ספקם ההגדול פגשו לפתע את סרח שהיתה ביתו של אשר, נכדת יעקב אבינו, ביקשוה שתקיח כינור ותנגן לאבא שיר שבתוכו תשלב את הבשורה המשמחת, כך לא ישמע את זה פתאום אלו אט אט תחדור לתודעתו הבשורה ויפנים הדברים.
כך עשתה סרח בת אשר, ניגנה לסבא את השיר: “עוד יוסף חי, הוא מלך במצרים, יש לו שני בנים מנשה ואפרים” וחזרה על זה שוב ושוב (וזכתה סרח שבזכות ששמחה את סבה יעקב, לאריכות ימים ושנות חיים עד שהמדרש מספר שאפילו לא נפטרה ועלתה חיה לשמיים).
פתאום יעקב קולט את שמו של יוסף בפיה של סרח מתנגן לו שוב ושוב, הוא מקשיב למה שהיא אומרת ושרה ואינו מאמין..”ויפג ליבו כי לא האמין להם”. אמרו לו האחים: אבא, כן, כן, יוסף חי והוא השליט בכל ארץ מצרים. שמע זאת יעקב והתחלה התעצב אל ליבו, היתכן שיוסף נשאר חי במצרים, ארץ הטומאה, ואם הוא המושל שם, מן הסתם הפך לאיזה גוי ורשע ושכח את מוצאו.. ואולי כבר היה עדיף שימות כצדיק וטהור..ופתאום ראה יעקב את העגלות ששלח יוסף לשאת אותו –
“ותחי רוח יעקב”, שמח מאוד והודה לה’ והבין שיוסף נשאר בצדקתו הרבה וזאת כי שלפני שנפרד יוסף מיעקב אביו, באותו יום למד עימו יעקב את מסכת עגלה ערופה (בגמרא), ובשלוחו את העגלות לאבא, רצה לרמוז לו שהוא זוכר את מה שלמדו יחד ושלא יצא לתרבות רעה.
מיד אמר יעקב: “עוד יוסף בני חי, אלכה ואראנו בטרם אמות”.
תכף נסע יעקב עם כל משפחתו לבאר שבע לזבוח זבחים ולהקריב קורבנות לה’, על הבשורה הטובה שיוסף חי, וכן כדי לכרות את העצים (ארזים) שנטע אברהם סבו, ברוח הקודש צפה שעם ישראל יצטרכו אותם במצרים.
אמר לו הקב”ה במראית לילה: “אל תירא מרדה מצרימה”, יעקב פחד אולי הירידה למצרים לא תהיה לרצון ה’, אמר לו הקב”ה – אל תפחד, רד למצרים ואני ארד עימך לשם ואעלה אותך חזרה לארץ ישראל!
שמע זאת יעקב שהשכינה עצמה תרד עימו, ויש הסכמה מאיתו יתברך, והוא נטל את הנשים, הילדים, הנכדים, הצאן והבקר וכל רכושו וירדו למצרים בעגלות ששלח יוסף.
סה”כ נפשות שירדו למצרים עם יעקב אבינו היו 69 נפשות. שהגיעו סמוך למצרים נולדה יוכבד משבט לוי, נכדתו של יעקב אבינו ואימו של משה רבנו ע”ה, סה”כ 70 נפשות!
את יהודה שלח יעקב לפניו למצרים כדי שיכין לו את השטח שיהיה ראוי לבואו.
הכנת בית למגורים, בית מדרש ללמוד בו, מקווה לטבילה וכל מה שיהודי צדיק כמו יעקב זקוק.
כששמע יוסף כי אביו כבר בדרך למצרים, והוא קרוב אליה, החליט לצאת ולקבלו בכבוד רב, והוא בעצמו יצא להכין את סוסיו ומרכבתו לקבלת הפנים לאביו למרות שמאות עבדים נמצאים ברשותו.
כשראו תושבי מצרים יוסף נוהג בכבוד כה רב באביו, יצאו אף הם לקבל את פניו. כל גיבורי מצרים ועוזרי יעקב עמדו כשהם לבושים בבגדיהם המיוחדים ומוכנים לצאת ולקבל את פני יעקב. פרעה שלח ליוסף את כתר המלכות שלו, כדי שילבשהו בשעה שיצא לקבל את פני יעקב אביו.
כשראה יוסף מרחוק את אבא, מרחק 50 אמה, ירד יוסף מעל עגלתו והלך ברגל לקבל את פני אביו, ואחריו הלך כל צבא מצרים. יוסף וכל העם השתחוו ליעקב, ואחר עלה יוסף על עגלת אביו, נפל על צווארו ונישק ליעקב ובכה בכי גדול. יעקב באותו רגע קרא קריאת שמע, היות שבאותו רגע הזכיר לעצמו: “ואהבת את ה’ אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך”. בזמן ק”ש אסור להפסיק לשום צורך, הן בדיבור והן ברמז או בקריצה, ולכן לא נישקו ולא חיבקו, רק משסיים אמר אל יוסף:
“אמותה הפעם אחי ראות את פניך כי עודך חי”. יעקב שהיה מבין בחכמת הפרצוף, ראה את יוסף ומיד ידע שנשאר בצדקתו ולא חטא, אם כך אינו חושש מהמוות, שכן כל מי שיש לו בן רשע – מצטער בעולם הבא, אבל עכשיו שאתה צדיק – איני חושש עוד.

יוסף החליט לאחר הפגישה המרגשת את כל נימי הנפש, ללכת ולבקש מפרעה בית לאביו ולאחיו. הוא לקח חמישה אחים: ראובן, שמעון, לוי, יששכר ובנימין, שהיו יחסית לאחיו פחות גיבורים, משום שחשש להביא לפני פרעה את אחיו הגיבורים לפני פרעה, שמא לא ירצה אותם פרעה לחיילים בצבאו.

כשהגיע לפרעה הציגם לפניו, ופרעה מיד שאלם “מה מעשיכם?”, ענו לו האחים כי שהורה להם יוסף אחיהם לומר: “רועה צאן אנחנו עבדיך וגם אבותינו, באנו לארץ מצרים היות שבארץ ישראל לא היה מרעה לצאן מהרעב הכבד ששרר בארצנו”.
שמע זאת פרעה ונתן להם את ארץ גושן, ארץ גושן זו היתה שם של מקום שהיה מקום מקנה לצאן, וגם ירושת אמם שרה, וכן רצה יוסף שלא יתערבו ביושבי מצרים.

הביא יוסף את אביו יעקב לפני פרעה, מיד שנכנס יעקב התרומם המשקוף של פרעה. פרעה היה בגובה של חצי מטר (ממש ננס!), וכשישב מול המשקוף בכניסה, כל מי שנכנס לארמון היה צריך להתכופף בצורה זו היה משתחווה אליו ואל הפסל. נכנס יעקב, המשקוף התרומם ולא היה צריך להשתחוות לע”ז, מיד הבין יעקב שפרעה הוא צדיק גדול.
שואל פרעה את יעקב – “כמה ימי שני חייך”, בן כמה אתה?
ענה לו יעקב – “ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה”, אני גר פה בעולם 130 שנה.
“מעט ורעים היו ימי שני חיי” זה שאני נראה לך כה זקן, זה בגלל כל הצרות שעברו על ראשי.
יעקב בירך את פרעה שכל פעם שיבוא אל הנילוס, יעלה הנילוס לקראתו וישקה את כל ארץ מצרים, שהרי במצרים לא ירדו גשמים, והנילוס היה משקה את אדמותיה. יעקב גם בירך את פרעה שהרעב כבר יפסיק ולא ימשיכו 5 השנים העתידות להיות ברעב.
שיצאו מפרעה, התיישבו במצרים ויוסף פרנס את אביו ומשפחתו עד שתמו שנות הרעב כפי שבירך אותם אביו יעקב.

שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל!

לאה טנג’י