פרשת השבוע כי תצא - עגלה ערופה
“כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה’ אלוקיך בידיך ושבית שביו”. הפרשה ממשיכה בנושא המלחמה כשישנו הפסק בפרשת “עגלה ערופה”, לומר לך: גם בהיותך במלחמה או בשעת הפוגה אל תזלזל בחיי אדם, ואם קרה שאדם ביקר בעיר עזב ונמצא מת אל תאמר: קרה. מה יכולתי לעשות? אלא התורה מחייבת את זקני העיר הקרובה לחלל לרחוץ ידם ולומר:”ידינו לא שפכו את הדם הזה”.
שואל רש”י: וכי חשודים זקני ישראל לשפוך דם?! משיב רש”י ואומר: שזקני ישראל צריכים לוודא ולהוכיח לציבור שהם דאגו, קבעו תקנות בעיר לדאוג לאדם המבקר בעיר , לנהוג בו מידת הכנסת אורחים “שלא פיטרנוהו בלא מזון בלא לוויה”. לא מספיק שדואגים לאורח לאש”ל (אכילה, שתיה, לינה) יש צורך לציידו בצידה לדרך וללוותו, להבטיח את המשך דרכו.
לאחר שהבטיחה התורה את קדושת החיים ממשיכה התורה לעסוק בנושא המלחמה. מלחמה היא הכרח לא יגונה. העם נאלץ לצאת למלחמה על אוייביו, להגן על חייו על ארצו. אתה חייב לצאת בכל עוצמתך על אוייביך ולהאמין בה’ ההולך לפניך ונלחם את מלחמתך, ואם אתה עושה כן אז “ונתנו ה’ אלוקיך בידיך ושבית שביו”.
השל”ה הקדוש רואה בפסוק זה גם משמעות לכל יחיד בישראל במלחמתו הרוחנית, מלחמת היצר. נותנת לך התורה עצה “על אוייביך”. “לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר רע”.
ומבטיחה התורה “כי תצא למלחמה על אוייביך”- היצר הרע הרוצה להכשילך- “ונתנו ה’ אלוקיך בידיך” כי “הבא להטהר מסייעין אותו”, כי הובטח לאדם “ואתה תמשול בו”.
“ושבית שביו”, היינו אפילו מה שנכשלת קודם, הרי במלחמתך, בחזרך בתשובה שלימה, הזדונות נעשות לו כזכויות כמו שאמרו חז”ל: גדולה תשובה שעבירות נעשות לו כזכויות.
“כי תצא למלחמה על אוייביך”- באה ההבטחה “ונתנו ה’ אלוקיך בידיך ושבית שביו”, ואילו בפרשת בהעלותך (במדבר י’, ט’) נאמר:”וכי תבואו למלחמה בארצכם והריעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני אלוקיכם ונושעתם מאוייביכם”.
שתי שאלות עולות מן הכתוב:
א. מדוע יש צורך בתפילה ובחצוצרות על מנת להוושע?
ב. מדוע מדבר הכתוב בפרשת כי תצא בלשון יחיד ואילו בפרשת בהעלותך בלשון רבים?
אומר בעל “שם משמואל”, מסוכטשוב: שאלה אחת מתיישבת בשניה. כאן נאמר:”כי תצא למלחמה”-לשון יחיד. כולם כאיש אחד, בלב אחד, באחדות האומה, לכן מיד “ונתנו ה’ אלוקיך בידיך”. כמו שאומרים חז”ל: דורו של אחאב עובדי עבודה זרה ומשום שלא הייתה ביניהם מחלוקת אלא האחדות שררה ביניהם, היו יוצאים למלחמה ומנצחים. אבל בפרשת בהעלותך “וכי תבואו מלחמה”- לשון רבים. מפולגים, לפי כתות ועדות, בדעות שונות, אז תצטרכו לרחמים גדולים, לתפילה וחצוצרות ואז “ונזכרתם ונושעתם”.
מעניינת התייחסותו של הרבי ר’ מנחם מנדל מקוצק זצ”ל לשאלה זו דלעיל. ותשובתו “כי תצא למלחמה על אוייביך”. פירושו של דבר כשאתה מתקיף את האוייב בשטחו הוא, בארצו, אז יש לך כל הנתונים “ונתנו ה’ אלוקיך בידיך”. “הבא להרגך השכם להרגו”. אבל “כי תבואו מלחמה בארצכם” האוייב הוא המתקיף אתכם, בשטחכם, בארצכם, לא השכמת להרגו והוא הספיק להגיע לארצך, למלחמה בכם ואתם צריכים להדוף אותו מארצכם, אז אתם זקוקים למאמצים גדולים ולרחמי שמים מיוחדים, לתפילה וחצוצרות. אבל אם תעשו מאמצים אלה מובטח לכם “ונושעתם מאוייביכם”.
הוא הדבר במלחמה הפרטי של האדם נגד היצר הרע. אם היצר הרע מתגרה בך ואתה עדיין לא נכשלת אלא מיד “כי תצא למלחמה” נגדו, אז מיד “ונתנו ה’ אלוקיך בידיך”. אך אם נכשלת, עברת ושנית ואתה רוצה להשיב מלחמה ליצר ואתה רוצה לחזור בתשובה, אז דרוש לך מאמץ יתר להגמל מהרע, להתחרט על העבר, לקבל על עצמך לא לחטוא עוד, להתפלל ולקרוא אל ה’. “הבא להטהר מסייעים אותו” “ונושעתם מאוייביכם”- תשובתך תתקבל.
אבקש לעמוד כאן על החלק הראשון של דברי הרבי מקוצק ביחס למחמה נגד האוייב וההבדל בין אם אתה מתקיף את האוייב בשטחו ובין אם אתה צריך להדוף את האוייב משטח ארצך. תמיד הפליא אותי מניין ליהודי שחי לפני כמאה וחמישים שנה בעיירה קטנה בפולין ולא עסק בעסקי מלחמה, בעסקי מלכות ולא הייתה בשעתו אקטואלית מלחמת אוייב על מדינת ישראל, שלא הייתה קיימת אז, מניין לו התפיסה האסטרטגית בנושא מלחמה? כיצד הוא תפס תפיסה מופלאה את ההבדל בין אתה יוצא למלחמה באוייב בשטחו הוא, בארצו, אז מיד “ונתנו ה’ אלוקיך בידיך” ובין אם “כי תבוא מלחמה בארצכם” כשהאוייב בא במלחמה בארצך, אז דרושים מאמצים, תפילה וחצוצרות ורק לאחר המאמצים מובטח לך “ונושעתם מאוייביכם”.
כמו כן הפליאו אותי דברי הרבי ר’ מאיר’ל מפראמישלאן המתייחס אף הוא לנושא המלחמה בפרשת שופטים, גיוס צבא העם למלחמה. שם נאמר:”ודברו השוטרים אל העם לאמור: מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו”, וכן מי שנשא אישה או נטע כרם, וממשיך הפסוק ואומר:”ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו:”מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו”.
הגמרא אומרת: ר’ יוסי הגלילי אומר: לא רק כמשמעו, אלא גם הירא מעבירות שבידו, ויש מי שמוסיף אפילו על עבירה ששח בין תפילה של יד לתפילה של ראש, “ילך וישוב לביתו”.
יושב לו הרבי ר’ מאיר’ל מפרימישלאן בעיירתו הקטנה בגליציה, לפני יותר ממאה וחמישים שנה – נא לשים לב לתפיסתו הממלכתית- והוא אומר:איזה גיוס העם למלחמה יהיה זה?! לפי פשוטו של מקרא, כשיקראו לגיוס לצבא, יבוא זה ויאמר: אני לא הולך- נשאתי אישה!, בניתי בית! נטעתי כרם!, וזה בא ואומר מתוך יראת שמים כאילו: אני לא הולך – אני ירא מעבירות שבידי, היום שחתי בין תפילה של יד לתפילה של ראש! אומר ר’ מאיר’ל: זה לא יתכן! אני, מאיר, מפרש ואומר:”ילך וישוב”- ילך ויחזור בתשובה, ישוב בתשובה על חטאיו. “לביתו” – א-מכה לביתו! לא יתנו לו ללכת.
אעפ”י שזה כביכול עיקום הכתובים בכל זאת זו תפיסה ישרה מאוד, ממלכתית מאוד. כבר נאמר: אין לך דבר ישר מסולם עקום! מוטה לצידו. כי סולם העומד ישר אי אפשר לעלות עליו, רק כשהוא מוטה על הקיר ניתן להשתמש בו.
הפרשנות המיוחדת של הרבי ר’ מאיר’ל נובעת ומאהבת ארץ ישראל ומאהבת עם ישראל, ומתפיסה נכונה של גיוס לצבא. הדברים תואמים כמובן את ההלכה האומרת: לביתו אינו חוזר אלא עובר לשירותים בצבא, למזון ואפסנאות, להכנת דרכם וכיו”ב.
הפרשה מלמדת אותנו כיצד לנהוג במלחמה, כיצד לנהוג בחיי מחנה צבאי, כיצד לשמור על ההגיינה האזרחית וכיצד לשמור על ההגיינה במחנה הצבאי. במושג הגיינה הכוונה גם פיזית וגם רוחנית על מנת שיקויים בנו “ונתנו ה’ אלוקיך בידיך” אתה חייב לוודא “והיה מחנך קדוש ולא יראה בך ערוות דבר”.
הפרשה מסיימת ב”זכור את אשר עשה לך עמלק”! שואלים כיצד יתכן שהתורה מחנכת אותנו לשנוא כל כך עד להשמדת האוייב?- מדובר על אוייב שרצה להשמידך פיזית ורוחנית. על כן התורה שהיא תורת חיים ואם חפצי חיים אנו עלינו לשנוא את הרע,כי רק מי שמסוגל ויודע לשנוא את הרע יודע לאהוב את הטוב “אוהבי ה’ שנאו רע”. “זכור את אשר עשה לך עמלק תמחה את זכר עמלק לא תשכח”.!
