פרשת תרומה מתחילה את זוג הפרשיות הראשון העוסק במשכן. כמעט כל פרשיות התורה באות בזוגות: שמות-וארא עוסקות בגלות ובהכנה לגאולה; בא-בשלח עוסקות בגאולה עצמה; יתרו-משפטים עוסקות בנתינת התורה בכללה ובפרטיה.
פרשיות אלו סיפרו לנו על שני שלבים חשובים בהתפתחות שלנו כעם. הראשון הוא היציאה ממצרים והפיכה לעם עצמאי. והשני הוא מעמד הר סיני שבו עם ישראל התאחדו באמירת “נעשה ונשמע” וקבלו את התורה. לאחר שני שלבים אלה עם ישראל מוכן לשלב השלישי והחשוב ביותר בגאולה – בניית המשכן.
שני השלבים הראשונים, היו אמנם נפלאים ומלאי ניסים, אבל היו ארוע חד פעמי. לעומת זאת, השראת השכינה שמופיעה בפרשה שלנו היא דבר מתמשך לעולם, כמו שמבטיח לנו הקב”ה בספר מלכים “ושכנתי בתוך בני ישראל, ולא אעזוב את עמי”.
השילוש הקדוש (מושג זה אומץ ע”י הנוצרים, אך מקורו אצלנו) הזה מורכב משתי הכנות שמכינות אותנו למצב הקבוע שלא ישתנה לעולם – ה’ איתנו תמיד. לא משנה איך נתנהג ומה נעשה, אנחנו העם שנבחר לייצג את האלוהות והמוסר בעולם, כמו שמוסר לנו הנביא ישעיה “עם זו יצרתי לי, תהלתי יספרו”. קבלנו תפקיד קבוע – להיות המשכן של הקב”ה.
המילה משכן היא משורש ש.כ.נ. – מלשון שָכֵן ושְכֵנוּת. הקב”ה שרוי בתוך כל יהודי פרטי, ובתוך כל העם כעם. ואנחנו מייצגים את הבורא. עם ישראל תמיד היה ויהיה דוגמה למוסריות וטוב.
הרעיון הזה רמוז בציווי על המשכן “ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם”. לא כתוב “ושכנתי בתוכו” (במקדש), אלא “בתוכם”-בתוך עם ישראל, ע”י הבנין הגשמי הזה הקב”ה שוכן בתוכנו.
