פרשת שמיני – חלק הילדים

סיפור לשבת

המגיד מדובנא הביא משל מאלף להסבר העניין: שר אחד רצה לבנות עיר שתתייחד ביופי ותועלת לכל העולם. הוא תכנן ובנה את העיר על ידי טובי האדריכלים והקבלנים וקבע בה חנויות וגשרים, בריכות ואגמים ונטע בעיר גינות ועצים כדי שלא יחסר ליושבי העיר מאומה מכל הנאות העולם. לאחר שסיים – פנה השר ליועצו ושאל: “האם חסר בעיר דבר מה שלא עשינו”? “בוודאי” – השיב היועץ החכם “העיר מושלמת אבל חסר בה רופא”. שמח השר ואמר: אין ספק! אסור לדור בעיר ללא רופא. חיפש השר את הרופא הטוב ביותר והבטיח כי שכרו ישולם ביד רחבה מקופת השר. לבסוף נמצא רופא בעל שם שידע לרפא כל חולי וכל מדווה וסוכם כי חודש הבא יבוא אל העיר בכבוד ראוי. בהגיע הזמן המיועד התקבצו מכל ערי הסביבה – נשיאים ורוזנים וכל תושביהם כדי לקבל את פני המלך המהולל. לבסוף שמעו דהרות של סוסים והרופא הגיע אל העיר בשיירה של מרכבות וכרכרות לשמחתם הרבה של כל התושבים. “האם יש מישהו שאינו חש בטוב מבין הקהל”? שאל השר. “ראשי כבד עלי במקצת” – אמר אחד הנוכחים. “הגישו אותו לרופא”! ציווה השר. הרופא ביקש כי איש זה יבוא לביתו למען יוכל להשגיח עליו כיאות ובמסירות הראויה. “כמה בר מזל הוא זה עלה בידו להיות ראשון על כן בוודאי הרופא ישתדל מאוד ברפואתו עד שלא יהיה אדם בריא כמותו הארץ…” אמרו התושבים זה לזה. לאחר שלשה ימים ששהה האיש בבית הרופא, מת האיש… בעיר קמה מהומה גדולה, כולם בזו לו ויבאש ריחו של רופא בעיני כל בני העיר. זימן השר את הרופא אליו ושאל: “אני לא מבין מה אירע? מדוע איש זה שבק חיים, והרי לא היה כל כך חולה?! ואם באמת הוא היה חולה מדוע לא הצלחת לרפאו”? ענה הרופא: “תראה, הוא לא היה חולה אנוש אלא אני גרמתי לו כך, לתועלת בני העיר. כשהגעתי ראיתי את ההתרגשות הרבה לקראתי והבנתי שכל התושבים בטוחים כי מעתה הם מחוסנים בפני כל מחלה, ובשל כך יפריזו לעצמם בשתיית יין ואכילת בשר, יביאו עצמם לסכנת חיים, ונמצא כי אני ממית יותר מאשר מחייה. לכן כאשר ראו בני העיר כי יש גם כאלו שמתים תחת ידי ימשיכו להיזהר בבריאותם כבראשונה. כן הוא גם הנמשל: לאחר שנבנה בית המקדש ראה הקב”ה כי מן הראוי להכין לעם ישראל גם “רופא” הלא הוא המשכן שירפא את כולם מכל חטאיהם. כאשר ראו בני ישראל חשבו בליבם שכעת יוכלו הם לחטוא ללא בעיה. סיבב הקב”ה לנדב ואביהוא שביום חינוך המקדש נפגעו שנכנסו שתויי יין ומיד הבינו שניתן גם למות במשכן, ועל זה אמר הכתוב: “בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד”.

בדיחותא לשבת

בכפר קטן הגיעו שני בנות לפרקן, רב העיירה שלח מכתב לראש הישיבה בעיר הגדולה שהם צריכים שני בחורים מצוינים בשביל שידוך לבנות אלו, ראש הישיבה בחר שני בחורים ושלחם לעיירה הזו, כסף לנסיעה לא היה להם, יצאו הם לדרכם ברגל לכיוון העיירה, שרכו את רגליהם שבועות בכיוון, עד שלאחד מהם, כוחותיו לא עמדו לו, התמוטט ומת, המשיך האחד בדרכו, כשהגיע לעיירה מחכות לו שתי נשים, שכל אחת טוענת שהוא המיועד עבור בתה, לאחר כל הצעקות והויכוחים ביניהן, הם פנו לרב שיפתור את הבעיה, התלבט הרב רבות פתרון הבעיה עד שנזכר במשפט שלמה, קרא להם הרב לדיון בנוכחות שלושתם, שמע את טענותיהן, והציע, אין ברירה, צריכים לחתוך את החתן לשתיים, כך יהיה לשתיהן, הזדעקה אחת האמהות מה פתאום לחתוך, אני מוותרת לשנייה, קמה ההיא לעומתה, וזעקה, שהיא לא מוותרת ושהרב צודק וצריך לחתוך את הבחור לשניים, קם הרב ואמר לבחור: עכשיו הכל ברור. זאת שרוצה לחתוך אותך לשניים היא החותנת האמיתית!