בפרשתנו ישנם שני איסורים מיוחדים: בָּנִים אַתֶּם לַיקֹוָק אֱלֹקֵיכֶם, לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת: שני האיסורים נוגעים לדיני אבלות, והם אוסרים לפצוע את עור הגוף כחלק מאבל על קרוב שנפטר, וכן הם אוסרים למרוט את שערות הראש. התורה מנמקת את שני האיסורים הללו בכך שאנו בנים לה’, ומוסיפה אחרי כן נימוק נוסף: כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיקֹוָק אֱלֹקֶיךָ וּבְךָ בָּחַר יְקֹוָק לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: רבינו עובדיה ספורנו מסביר שיש שתי הבנות מוטעות בנוגע לאבלות, שרצתה התורה לשלול: ראשית, אדם שמת לו קרוב משפחה אהוב – מרגיש בודד ואפילו אבוד בעולם ללא הקרוב שמת.
לכן לעיתים הוא פוצע את עצמו כדי לבטא את הצער הגדול שנגרם מהבדידות שלו, להראות שהצער שלו הוא כה גדול, עד שאין ערך לחייו, דבר שמתבטא בפגיעה של האבֵל בגופו. כנגד זה מדגישה התורה: בנים אתם לה’ אלוקיכם, אתם אף פעם לא לבד. יש צער על פטירת הקרוב, אבל אין יתמות מליאה, שהרי תמיד ה’ איתכם. ההבנה השגויה השניה שבאה התורה לשלול היא שהמוות הוא מוחלט, שמי שנגדע חוט חייו הוא מתכלה ואובד לנצח – ועל כך משיבה התורה “כי עם קדוש אתה לה’ אלוקיך” – ה’ אוהב אותנו ומחשיב כל נשמה יהודית מאוד, ולכן יש לנו הבטחה לחיים גם אחרי המוות.
אין כליון מוחלט – אלא המשך של החיים בצורה שונה. המת עצמו איננו סובל, ואיננו כלה. התורה נימקה את האיסור של עשיית קרחה למת – ‘ובך בחר ה’ להיות לו לעם סגולה’ – מהי המשמעות של המילה ‘סגולה’? מסביר ה’כלי-יקר’ שסגולה, בלשון המקרא היא אוצר, מקום שמור לדברים יקרי ערך. וכך הקב”ה מתייחס לעם ישראל, עם סגולה, בכך שהוא שומר באוצר שלו את נשמות היהודים שנפטרו מן העולם. ולכן אין להתאבל יותר מידי, שהרי הנשמה לא נעלמת לגמרי. ובלשונו של ה’כלי-יקר’: “ולמה יצטער על דבר שיש לו מציאות וזורח הוא שם, ורק הֶעֶרִיב שמשו בעולם הזה, אבל אוכל הוא תרומותיו [=שכרו] בעולם הנצחי?!” ואם יבוא אדם וישאל – אם לנפטר כל כך טוב, והוא נמצא בעולם עליון ב’אוצר’ של הקב”ה, אז למה ההלכה מצווה להתאבל על אדם שנפטר?
משיב על כך הרמב”ן: “ולא יאסור הבכי, כי הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים” – ישנה פרידה והיא קשה לבני אדם. אף שהמת מתעלה לעולמות עליונים ונמצא תחת כנפי השכינה, בכל זאת למי שנשאר בעולם הזה הוא חסר. הצער על פטירת אדם הוא צער טבעי, ויש מקום לאבילות על הפרידה מאותו נפטר. אבל צריך לשמור על האבילות בפרופורציות נכונות, ולתת לו את המינון הנכון, מתוך אמונה שהמת לא אבד לגמרי מן העולם. הנצי”ב מביא טעם נוסף לצער ולאבילות על פטירה של אדם: “בכי ואבילות כפי שיעור שנתנה תורה הוא רצון ה’ לתת כבוד למת”.
כשאנו מתאבלים אנו חולקים בכך כבוד למת, ומראים עד כמה הוא חסר בעולם הזה. אנו עוסקים בשבועות אלו בנחמה על חורבן בתי המקדש – וגם לגביהם ניתן ללמוד מדיני האבילות על אדם שמת. גם החסרון של בית המקדש מצריך אבלות וצער. יש לנו חסרון גדול, ואותו הבענו בימי בין המצרים. אבל גם לגביו יש לנו אמונה גדולה, ואנו מצפים לראות את הבית הגדול והקדוש בבניינו, כשם שאנו מצפים גם לשלב המאוחר יותר של תחיית המתים, שבו נפגוש שוב את הנשמות שנפרדנו מהן זמנית במותן.
רעיון לפרשת ראה – מתורת מו”ר הרב דרוקמן הכ”מ
