"לשון הקדש"
זה השם הנבחר ללשוננו. מתוך כך אנו מודעים לתעצומות הלשון, על כל אותיותיה ונקודותיה וטעמיה, שבה נכתבה התורה מפי ה’. ומפני כך, מה רבה היא השמירה הנדרשת בכל דקדוקיה של לשון הקדש, שהרי בכל נטייה יש הבעה, כמי שפורט על מיתר או קלידי כלי ניגון. ובאותיות התורה ובתפילה גנוזים לימודי פרד”ס התורה וקשורים בהם עד מאוד כוונות עליונות, וכמ”ש שהיה רבי עקיבא דורש על כל תג ותג תלי תלים של הלכות (מנחות כ”ט ע”ב).
חכמי ישראל הרבו להדגיש את מעלתה הרבה של הלשון, ומהם תוכחת לשון על אלו שאינם מקפידים בדקדוקה. ואתחזק בדברי הרב בעל ספר יערות דבש (ח”ב דרוש ב’), הכותב בדברים ההומים על הלב, בזה”ל: “הביטו נא וראו כמה גדלה מעלת לשון הקודש והיא המקרבת ישועה וגאולה. בעונות הרבים היא לשון עברית, ככלה בבית אביה עלובה ורטושה, אין איש שם על לב לדבר בצחות הלשון בעברית אמיתית, וכל אחד חותר ללמד בנו לשון.. מהלשונות.., ולשון עברי אין משגיח בו. מי יכול לדבר לשון עברי בלי תערובות לשון כלדאי ארמאי וכהנה, ועם כל זה בטעויות רבות. ומחמת זה אף תפלתם בלתי הגונה בנגינה כראוי והטעמים ונקודות, מחזקים הרפה ומרפים החזק, מניחים הנע ומניעים הנח, וזהו מעכב בקריאת שמע ובתפלה וכל דבר חפץ. בושני מכם עם קדוש לה’, איך נשכח מאתכם לשון הקודש כולו מחמדים, ובכל דבור ואות צירופי שמות וסגולת אמת, ועל זה נאמר (משלי י”ח, כ”א) החיים והמות ביד הלשון. והארכתי במקום אחר סגולות רבות בסגולת הלשון ורב יקרתו, ואחד ממנו כי שומרת משמרת הקודש בייחוד..”. ודי ועיקר בדברי קדשו.
ביסודן של טעמי המקרא, כותב מו”ר הגאון הצדיק מארי יוסף צובירי זצוק”ל בהקדמה לביאורו הגדול “מסורת מדויקת”, בזה”ל: “ראשית אומר – איתא בגמרא על פסוק (נחמיה ח’) ויקראו בספר בתורת האלהים מפורש, ושום שכל, ויבינו במקרא, זה פיסוק טעמים (מגילה ג’ ע”א, נדרים ל”ז ע”ב). הנגינות קרויים טעמים (רש”י מגילה שם) שע”י הניגון, מבינים לחבר המקרא למעלה או למטה (פי’ הרא”ש נדרים שם). ובגמרא חגיגה (דף ו’ ע”ב) פיסוקי טעמים, פירש”י שהטעמים הם הנגינות כגון אתנחתא, זקף קטן, פשטא ורביע עי”ש. וכבר דברו במקומות רבים בזוהר ובתיקונים במעלת הטעמים והנקודות וסודם. ומשום כך באתי להעיר על מקצת טעמים ונקודות לפי מנהג קריאתנו..”. ומכוח דברי קדשו וזת”ל, באתי ללמוד ולעיין בסוגיא זו.
בדברי הערכה לספר התהילים, כתב מו”ר הגאון רבי יוסף צובירי זצוק”ל (בהקדמת ברכתו למהדורתינו “ספר התהילים כתר מלכות”) בזה”ל: “הוא הספר המפורסם בתהילותיו, בפי כל עורכי שיח תפילותיהם אליו, הוא ספר התהילות, ומיטב כל התפילות, הנקרא בפי הכל בשם תהלים”. במלים אלו הרב כלל את עומק מהותם של מזמורי התהילים כשיח של תפילה, מזמור שהוא שיח בין אדם לבוראו.
עומק מהותי זה של מזמורי התהילים הוא שהנחני לקבוע את ההגדרה הבאה בכותרת משנה בשער הספר: “המדויק והשלם – לבירור הנוסחאות המדויקות הנהוגות ברוב יהדות תימן”. אמנם, אין כאן התיימרות לקבוע שלימות, אבל יש כאן כוונה טובה לעורר עניין בלב הקוראים ביחס לערכה של המסורת, עד כדי הכרח וחיוב של דיוק ודקדוק בה. ובכוונה זו התאמצנו לדקדק ולדייק במסורת הקריאה במזמורי התהילים על פי פסיקת מו”ר הרב יוסף צובירי זצוק”ל, בביאורו “מסורת מדוייקת” ובתוספת ברכה בעל פה.
תחילה נקבע את עיקר מגמתנו לומר: מזמורי התהילים צריכים לימוד!!! זהו היסוד וכל הכוונה המובאת ומיוסדת הן במהדורתינו לספר התהילים והן במאמרינו המתפרסמים כאן. אמנם, על המשמעות ההלכתית עוד נייחד מאמר, אבל ביסוד דברינו נקבע כי “צריכים לימוד” אל מול העומק המצוי במזמורי התהילים. אקדים כאן מעט הקדמות לקורא וללומד על עניין טעמי המקרא בכלל ועל טעמי אמ”ת בפרט, ערוכים מתוך ספרי המחברים, במטרה להרחיב את עניינם ולהדגיש את עומק משמעותם בכלל תלמודה של תורה.
