על גודל משמעות הדברים יכולים אנו ללמוד מהמעשה הנפלא בספר “אבי הישיבות”.
בת היתה להג”ר חיים מוולאז’ין זצ”ל ושמה אסתר, אשר שמיעתה היתה לקויה. הגר”ח ביקש לחתן לה את תלמידו הנבחר הלל, בנו של הגאון ר’ שמחה. אמו של הבחור באה לראות את הכלה, אך כנראה שמום השמיעה עמד לה לרועץ, והיא לא הסכימה לשידוך. בנסיעתה בחזרה נשבר הציר של העגלה, והיא נאלצה לשוב על עקבותיה, לוולאז’ין. היא חשה כי לא יד המקרה תקעה טריז בגלגליה, ופנתה בטרוניה לר’ חיים: “האמנם מדמים אתם לאלצני בחוזק יד להסכים לשידוך שאינני חפצה בו?”
-“חלילה”, השיבה הגר”ח, “סעי לשלום!”
עבר זמן, ור’ חיים לא הסיח את דעתו מן השידוך. ר’ הלל היה עילוי גדול ואיש מעלה וזו סיבה מספקת לחשוק בו לחתן. הרבנית, אשת הגר”ח, ניהלה חנות בדים. בימים כתיקונם היתה קונה את הסחורה ממקורות שונים. באותה שנה כשהתקרב מועד היריד, הציע הגר”ח שהפעם תקנה את הסחורה ביריד, ואגב שהותה שם, תנסה לפגוש בגאון ר’ שמחה ותשתדל להביא עמו את השידוך לידי גמר. עשתה הרבנית את רצון בעלה, ומלווה בברכתו יצאה לדרכה.
הגיעה הרבנית ליריד שנמשך מספר ימים. והנה יום אחד פונה ר’ חיים למקורביו ומבשרם:” מגיע לי ‘מזל טוב’, בתי אסתר נתארסה!”. ולכבוד המאורע גם חילק להם נתח עוגה וכולם השיבו לו באיחולים נרגשים.
באותה שעה ממש, נגמר השידוך. מובן שעדיין לא היה סיפק להודיעו על כך דבר. יתר על כן, מוסיף תלמידו בשמו, ר’ חיים לא הסתפק בקבלת הגילוי מפיו במין אמונה עיוורת, אלא העמיד את אמירתו במבחן פומבי לעיני הנוכחים. הוא נטל פיסת נייר ורשם, ברגע ההתרחשות את השעה המדויקת. כאשר שבה אשתו מן היריד, ביררו מפיה את אמיתות הדברים, ומצאו כי אומנם כדבריו כן היה. לא נפל דבר מכל אשר הודיעם.
תהו התלמידים המקורבים באוזניו:” מי גילה סוד זה לרבנו, האם רוח הקודש שרתה עליו?”
השיבם ר’ חיים בביטול: “לא נביא ולא בן נביא אנוכי”.
משנה ברורה מפורשת היא באבות: בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. כל זמן שהיתה דעתי כרוכה רק אחרי ר’ הלל, ורציתי בו מאוד כחתן לבתי, לא יכולתי לבטל דעת מחותני המנוגדת לדעתי, והם מיאנו לשידוך. כאשר ביטלתי את רצוני האישי מפני רצון הבורא, וקבעתי בלבי שאינני נקשר אך רק בבחור זה בלבד, ידעתי בוודאות, שאף רצון מחותני התהפך בו בזמן לעשות רצוני.
לימים שב הגר”ח וסיפר זאת לתלמידיו. דרכו בקודש היתה להתבונן עמם באותות ובמופתים, ולהוכיח נכוחה כי אמנם יש מנהיג לבירה. בהזדמנות זו הוסיף להעיר, כי בעצם טובה היא העצה של חז”ל ומתאימה לכל אדם באשר הוא, כדברי רבו על ביטחון.
רבו הגר”א היה נוהג לומר: “ביטחון בשם אינו נחלת האנשים השלמים ביראה ובמצוות בלבד, אפילו יהודי שחטא והמרה את פי השם, יש לו לבטוח בשם שימלא צרכיו”. ופעם התבטא: ‘”ולא יאשמו החוסים, כל החוסים בו” נאמר בתהילים, לא אליהו…. ולא חיים. .. אמר הכתוב, אלא ‘כל החוסים בו’ כולם ממש”.
זו היא אמונת אומן במשנת חייו של ר’ חיים. מאמר חז”ל, כמו כל דבר מן התורה מתקבל כאמת חיה וזועקת, וכסגולה בדוקה הלכה למעשה. כל עצה סגולית וכל הבטחה רוחנית אינה לתפארת הרעיון, או פעמים כגוזמא בעלמא, חס ושלום אלא מציאות קיימת ומוחשית. מעין טבע רוחני מוחלט, אשר האיש המאמין ובוטח בה’ חש בו בכל נימי נפשו ומאודו, ומתנהג על פיו.
