מקורה של מצווה זו בפרשתנו שם מורה ה’ למשה , לומר לאהרון ולבניו הכוהנים לברך את העם “ברכה משולשת”, כלומר: ברכה המחולקת לשלושה חלקים : “כה תברכו את בני ישראל אמור להם: יברכך ה’ וישמרך: יאר ה’ פניו אליך ויחונך: ישא ה’ פניו אליך וישם לך שלום”. הברכה מוטלת על כל צאצאי אהרון הכוהן בכל הדורות, כאשר על כל כוהן מוטלת מצוות עשה לברך ברכת כוהנים לפחות פעם אחת ביום.
בספר חרדים (יב, יח) כתב חידוש חשוב, שלא הכוהנים בלבד מקיימים מצווה מהתורה בברכת כהנים, אלא אף הישראלים העומדים מולם בשתיקה ובכוונה, ועונים אמן אחר ברכתם, שותפים בקיום מצוות התורה. מפרשים שונים הציעו טעמים שונים לכך שברכת הקב”ה מועברת לעם דווקא על ידי שליחים , ועל בחירת השליחים בבני אהרון הכוהנים. ספר החינוך ( מצווה שעח) מסביר שהכוהנים נבחרו לברך את העם משום שמעשיהם הטובים יסייעו לקבלת הברכה. הוא מסביר שברכת ה’ תלויה גם במעשי האדם , ורק כאשר מקבל הברכה יהיה מוכשר ומוכן לקבלת הטוב, הברכה תחול עליו. לכן, נבחרו דווקא הכוהנים לברך את העם מכיוון שהם המשרתים החונים תמיד בית ה’ , ונפשם קשורה ביראתו כל היום. הרמב”ם ב”מורה נבוכים” (חלק ג , מד ) מסביר שטעם הברכה היא להשריש חלק מעיקרי האמונה בקרב העם. הברכה היומית על ידי הכוהנים מזכירה למברכים שהקב”ה הוא מקור כל החיים והברכה שבעולם , והוא אף מברך את עמו על ידי משרתיו, ובכך מתחזקת אמונת המתברכים בבורא. בספרי החסידות מסבירים שמכיוון שהכוהנים הם אנשי החסד, הם היכולים להמשיך אור ושפע אלוקי אל העם.
ציבור המתברכים כולל גם אנשים שעל פי מעשיהם לא מגיע להם להתברך, אך הכוהנים, בזכות מידת החסד שלהם ולפנים משורת הדין, יכולים להעביר אליהם את הברכה בכל זאת. בברכת כהנים אנו לומדים לשים לב לעובדה היסודית, שהקב”ה הוא המעניק לנו את הברכה, וההתייצבות שלנו בכל יום לברכת כהנים, משרישה בקרבנו את האמונה הזו (מורה נבוכים ח”ג פרק מד; העקדה שער עד). וככל שנהיה מודעים יותר לעובדה שהקב”ה הוא המברך את עמו ישראל באהבה, כך נהיה פתוחים ומוכנים יותר לקבל את הברכה (עיין בחינוך שעח). הבחירה החופשית היא יסוד העולם, ולכן הברכה שהקב”ה מברך אותנו קשורה להשתדלות מצידנו. או כפי שהדבר מתבטא בלשון הקבלה: “באתערותא דלתתא תליא אתערותא דלעילא”, כלומר על-ידי התעוררות הרצון שלנו לקבל את ברכתו, מתעורר רצון עליון להשפיע ברכה לישראל. על ידי קיום מצוות ברכת כהנים, עם ישראל מבטא את רצונו לקבל את הברכה האלוקית . בנוסף לעבודת הקרבנות בבית המקדש, היו לכוהנים שני תפקידים עיקריים: האחד, לחנך ולהורות הלכה בישראל, וכפי שנאמר (מלאכי ב, ז): “כי שפתי כוהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו”. והשני, להיות אנשי חסד ושלום, כאהרן הכהן שהיה “אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה” (אבות א, יב).
כדי לאפשר לכוהנים לפתח את שני היסודות הללו, החכמה והחסד, קבעה התורה שהכוהנים לא יקבלו נחלה בארץ-ישראל, ופרנסתם תהיה על התרומות ומתנות-הכהונה שבני ישראל יעניקו להם, ועל-ידי כך יוכלו להתפנות ללימוד התורה, לחינוך הציבור ולהדרכתו. וכיוון שהישראלים נותנים להם את המתנות, נעשים כל ישראל שותפים בעבודתם הרוחנית. ועל-ידי העובדה שאין להם אדמות והם אינם שותפים בתחרות הכלכלית, יוכלו ביתר קלות לפתח בקרבם את האהבה ואת החסד כלפי כל העם. האהבה היא גם היסוד של ברכת כהנים, שמתוך אהבתם לעם ראויים הכהנים להיות השליחים שמברכים בשם ה’ את ישראל. וזו לשון הברכה: “אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצוונו לברך את עמו ישראל באהבה”. כתבו הפוסקים, שכל כהן שהציבור שונא אותו, או שהוא שונא את הציבור, ואפילו אם הוא שונא אדם אחד בלבד מן הציבור, אסור לו לברך ברכת כהנים. ואם יברך מתוך שנאה, יביא על עצמו סכנה. אלא עליו למחות את השנאה מליבו, או שיצא מבית-הכנסת לפני ברכת כהנים, כי עיקר עניינה לברך את ישראל באהבה (מ”ב קכח, לז; הרצי”ה עולת ראיה ב, תיג).
