בעניינם וערכם של ה”תיגאן”, ראה מ”ש מארי בהקדמתו הידועה לביאורו הגדול “מסורת מדויקת” (הזכרנו בחוברת “נפש – עץ יוסף”, ובחלק הראשון ממאמרנו “טוב טעם ודעת” שבכאן). בעיקר דברי ה”מסקנה וסיכום” שכתב מארי שם, מתברר כי כתבי התיגאן שהיו בתימן לא היו שווים בנוסחתם. ואפילו תיגאן שנכתבו בידי סופר אחד, והוא הסופר הידוע דוד בן בניה בן סעדיה ז”ל, גם לא הושוו בנוסחאותיהם.
וראיה מפורשת נלמדת גם משיטת מהרי”ץ, שאינו מקבל את כתבי התיגאן בכל נוסחא, אלא מברר אותה בהשוואות נוספות (ראה מזמור קט”ז,ו). ע”כ המסקנה מבוררת ומוכחת כמ”ש מארי בזה”ל: “בלי שום ספק, שגם מאז ומקדם בתימן, היו להם נוסחות שונות בקריאה וגם בהשוואה לספרי הדפוס, ונמשכו מהם אלינו עד היום”.
ע”כ היחס לספרי התיגאן הוא יחס זהיר, המחייב השוואה מדוקדקת עם ספרי תיגאן רבים, ועם ספרי המדקדקים, ועל כולם רווחת הנוסחה השגורה בפי אלו מחו”ר תימן המפורסמים בדקדוק לשונם ובבקיאותם בכללי הדקדוק והמסורת.
בדברי מארי כאן, הוא מחזק ראיה מדברי מהרי”ץ, הן במקום שמהרי”ץ קבל את נוסחת התיגאן והן במקום שהוא חלק עליהם וסמך דעתו על מקצתם:
1 – מארי מזכיר 9 פסוקים שבהם מהרי”ץ קבל את נוסחת התיגאן, ואלו הם: (כז, ד) אַחַת שאלתי. (מה, י) בְּיִקְּרוֹתֶיךָ. (נח, י) יָבִינוּ סִּירֹתֵיכֶם. (סה, ה) אַשְׁרֵי תִבְחַר. (עא, יח) עַד¬-זִקְנָה וְשֵׂיבָה. (עד, ה) בִּסֲבָך. (עז, ח) הַלְעוֹלָמִים. (ק, ג) ולו אֲנָחְנוּ. (קטז, יד) נֶגְדָה.
2 – בשני פסוקים מארי מביא ראיה ממ”ש מהרי”ץ, כשהוא דוחה חלק מהתיגאן וסובר כמקצתם, והם: (קטז, ו) פְּתָאיִם. (יח, מו) וְיַחְרְגוּ.
